וְֽיָדַעְתָּ֮ כִּ֣י אֲנִ֣י יְהֹוָה֒ שָׁמַ֣עְתִּי ׀ אֶת־כׇּל־נָאָֽצוֹתֶ֗יךָ אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛רְתָּ עַל־הָרֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֣ר ׀ [שָׁמֵ֑מוּ] (שממה) לָ֥נוּ נִתְּנ֖וּ לְאׇכְלָֽה׃

וְתֵידַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ שָׁמֵיעַ יַת כָּל אַרְגָזוּתָךְ דַאֲמַרְתְּ עַל טוּרֵי אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לְמֵימָר צַדִיאַת לָנָא אִתְמְסִירוּ לְאִשְׁתֵּיצָאָה:

וידעת. אז תדע ששמעתי את כל דברי בזיונך שאמרת על הרי ישראל הנה שממו כי אנשיהם נתנו לנו לאכלה ולא נשאר שם מי מהם:

נאצותיך. ענין בזיון כמו כי נאצו האנשים את מנחת ה׳ (ש״א ב):

(ונגד מ"ש את שתי הארצות אמר) וידעת כי אני ה' שמעתי נאצותיך שבזה היית מנאץ אותי, במה שאמרת על הרי ישראל לאמר שממו, שאמרו שהם שוממים ע"י חטא ישראל שלא ימצאו ישראל יושבים שם, רק לנו נתנו לאכלה, והירושה לא לגור שם לבד רק לאכול הפירות הגדלים שם: