בֶּן־אָדָ֗ם יֹ֠שְׁבֵ֠י הֶחֳרָב֨וֹת הָאֵ֜לֶּה עַל־אַדְמַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ אֹמְרִ֣ים לֵאמֹ֔ר אֶחָד֙ הָיָ֣ה אַבְרָהָ֔ם וַיִּירַ֖שׁ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַאֲנַ֣חְנוּ רַבִּ֔ים לָ֛נוּ נִתְּנָ֥ה הָאָ֖רֶץ לְמוֹרָשָֽׁה׃ {ס}

בַּר אָדָם יָתְבֵי חוּרְבָתָא הָאִילֵן עַל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אָמְרִין לְמֵימָר חַד הֲוָה אַבְרָהָם בְּעַלְמָא וִירֵית יַת אַרְעָא וַאֲנַחְנָא סַגִיאִין לָנָא יְהִיבָא אַרְעָא לְמֵירְתָהּ:

יושבי החרבות האלה. וחוזר ומפרש על אדמת ישראל ויאמר על מתי מעט הנשארים בארץ אחד החורבן:

אחד היה אברהם. הלא אברהם היה יחידי עכ״ז נתנה לו א״י למורשה ואנחנו הנשארים פה הלא לרבים נחשב למולו וכל הארץ נתנה לנו למורשה כי חשבו הואיל ונשארו בה יירשו את הארץ למשול בה כמאז וכאלו יאמרו אף אם אנו מתי מספר הלא אברהם היה אחד וירש את הכל:

החרבות. מל׳ חורבה:

למורשה. מל׳ ירושה:

יושבי החרבות האלה, אחר חורבן המקדש נשארו עדיין הרבה מישראל שישבו בחרבות ובשדות ומערות, וחשבו שעדיין יהיה ישוב בא"י ושקדושת א"י לא בטלה בעת החורבן, והנביא נבא להם שהארץ תהיה שממה לגמרי (כמ"ש מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו), ושגם הקדושה בטלה בעת החורבן (כמ"ש קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל) וז"ש כי יושבי החרבות עדיין אומרים שלא נתבטלה ירושת הארץ ומביאים ק"ו אחד היה אברהם, הוא לא היה רק איש אחד שהאמין בה', ובכ"ז גרם זכותו שירש את הארץ ואנחנו רבים מאמינים, ובפרט לנו כבר נתנה הארץ למורשה מכבר, ובודאי לא בטל הירושה שכבר נתנה לנו מכ"ש מאברהם שניתן לו ירושה מחדש: