וְכִסֵּיתִ֤י בְכַבּֽוֹתְךָ֙ שָׁמַ֔יִם וְהִקְדַּרְתִּ֖י אֶת־כֹּֽכְבֵיהֶ֑ם שֶׁ֚מֶשׁ בֶּעָנָ֣ן אֲכַסֶּ֔נּוּ וְיָרֵ֖חַ לֹא־יָאִ֥יר אוֹרֽוֹ׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
וְתַחֲפִינָךְ עָקָא בְּאַכְהָיוּתִי יַת זִיו יְקַר מַלְכוּתָךְ מִן שְׁמַיָא יִזְעֲרוּן עִם מַשִׁרְיָתָךְ דַהֲווֹ סַגִיאִין כְּכוֹבְיַיָא מְלַךְ בְּמַשִׁרְיָתֵיהּ יַחֲפִינָךְ בַּעֲנָנָא דְסָלֵיק וְחָפֵי יַת שִׁמְשָׁא וּכְסִהֲרָא בִּימָמָא לָא מַזְהַר נְהוֹרֵיהּ:
וכסיתי וגו׳. כי כשמכבים נר המאיר הוא מעלה עשן ולפי גודל הנר כן הוא מרבית העשן והמשיל את פרעה בגודל הצלחתו לנר גדול ולכן אמר כשאכבה אותך יהיה עשן רב ויכוסה השמים בהעשן:
והקדרתי וגו׳. הוא על דרך ההפלגה מרוב הצרה הבאה עליו כי העומד בצרה דומה לו כל העולם כחושך:
בכבותך. מל׳ כבוי:
והקדרתי. ענין שחרות וחושך כמו שמש וירח קדרו (יואל ב׳:י׳):
וכסיתי עתה מצייר המפלה השניה שהיה לו בארצו (שנבא ע"ז שם (פסוק ח')) ומצייר זה כאילו בכבות אורו יכוסו שמים, וזה ע"פ האמונה שהאמינו המצרים שהאור והכוכב שלהם המושל בשמים, הוא ראש המאורות ומלך הכוכבים, ולא יכהה אורו לעולם, ועת יאפילנו ענן, שזה משל אצלם שהאור הגדול מתחיל לכהות ולהיות כבה יעלה עשן גדול ויכהה כל מאורות השמים, (וזה נמשך להם על שהשמים ברים תמיד במצרים ואין שם ענן ומטר לעולם) ועת יכובה האור לגמרי ויהיה חשך במצרים יחשכו כל מאורי אור בשמים וכפי דמיונם אמר וכסיתי בכבותך שמים, וזה משל על החורבן הראשון שהיה בארץ מצרים כנ"ל שאז נכבה אורם קצת, ויצא עשן ואד וענן ונקדרו הכוכבים עד שנתכסה השמה והירח ולא האירו למטה וזה מליצה שכן גם למטה ספו תמו כל עוזרי מצרים וכמה אומות אתם:
