וְהַֽאֲבַדְתִּי֙ אֶת־כׇּל־בְּהֶמְתָּ֔הּ מֵעַ֖ל מַ֣יִם רַבִּ֑ים וְלֹ֨א תִדְלָחֵ֤ם רֶֽגֶל־אָדָם֙ ע֔וֹד וּפַרְס֥וֹת בְּהֵמָ֖ה לֹ֥א תִדְלָחֵֽם׃

וְאוֹבֵיד יַת כָּל בְּעִירָהּ מֵעַל מַיִין סַגִיאִין וְלָא תְזוּעוּנוּן רַגְלֵי דֶאֱנָשָׁא עוֹד וּפַרְסַת בְּעִירָא לָא תְזוּעוּנוּן:

והאבדתי וכו׳. כי האויב יקחם ולא ילכו עוד על המים הרבים לשתות מימיו בהיותם רועים על העשבים הגדלים בשפת המים:

ולא תדלחם. עוד לא ידרכו במים לעשות אותם עכורים לא רגל אדם לא פרסות בהמה כי אכרית הכל:

תדלחם. ענין רמיסה עם העכירה:

ופרסות. כן יקראו הנעלים שברגלי הבהמות:

והאבדתי, ואז היתה שממה ארבעים שנה, והיאור היה חרב ורגל אדם ובהמה לא עבר בארצם (כנ"ל סי' כ"ט), ולא יהיה מי שידלח הנהר לא התנים מבפנים, ואף לא רגל אדם ובהמה מבחוץ, ועי"כ ילכו כל הנהרות בהשקט ולא ירפסו מימיהם ע"י סער הנילוס (כנ"ל פסוק ב') ואז אשקיע מימיהם של כל הנהרות, ונהרותם כשמן אוליך ההולך בהשקט ונקי מכל עפר והתערובות והוא משל על שמצרים לא יקחו עוד שפע של האומות שכניו: