יְחֶזְקֵאל ל״א · ב׳

בַּר אָדָם אֲמַר לְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּלְאִתְרְגוּשְׁתֵּהּ לְמָן דְמִיתָא בְּתוּקְפָךְ:

ואל המונו. אל המון עמו:

אל וגו׳. ר״ל אל מי מהמלכי׳ דמית בנפשך ברוב הגודל שיש לך:

דמית. מלשון דמיון והשואה:

אל מי דמית שואל אותו כי בגדלו אל מי רוצה לדמות את עצמו, בודאי ידמה את עצמו לאשור, כי הנה אשור ארז בלבנון וכו' וא"כ יבטח שידמה אליו בכל עניניו עד שיהיה מפלתו כמוהו כי גם הוא נפל ע"י רוב גאותו ארז בלבנון מדמהו להארז שהוא גדול מכל האילנות של הלבנון, והיו לו מעלות על יתר הארזים שהענפים שלו היו יפים מאד בתארם, והיה כחורש מצל כיער העושה צל גדול כי היה מלא עלים וענפים רבים כיער הנסבך המצל. והיה גבה קומה וצמרתו שהוא הענף האמצעי שבראש האילן היה בין עבותים שסביב לו ענפים עבותים וקלועים שזה מיפה ראש האילן, ובנמשל היופי הוא הסדר שהיה במחנותיו והעושר שהיה לו, והיה מצל וסוכך על כל העמים סביביו, והוא גבה קומה שהיה מלך מלכים וגבוה מכולם, וצמרת הארז שהוא המלך היה מוקף מעבותים היינו שרים גדולים שכ"א גבוה במצבו ומקיף את הצמרת (כמ"ש הלא שרי יחדו מלכים, וכמ"ש בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי):