וְלֹ֣א יִֽהְיֶה־עוֹד֩ לְבֵ֨ית יִשְׂרָאֵ֤ל לְמִבְטָח֙ מַזְכִּ֣יר עָוֺ֔ן בִּפְנוֹתָ֖ם אַחֲרֵיהֶ֑ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ {פ}

וְלָא יְהוֹן עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְאִתְרַחָצָא עֲלֵיהוֹן לְאַדְכְּרָא חוֹבִין בְּאַפְנָיוּתְהוֹן בַּתְרֵיהוֹן וְיֵדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלֹהִים:

ולא יהיה עוד. מעתה לא יבטחו בו ישראל כי לא יהיה לאל ידו להיו׳ לעזר:

למבטח וגו׳. לבטחון המזכיר עון ישראל במה שהם פונים אחריהם ואינם בוטחים בה׳:

וידעו. אז ידעו הכל שאני ה׳ והכל בידי:

בפנותם. מלשון הפנה וסבוב:

ב. כדי שלא יהיה לבית ישראל למבטח, שלא יבטחו עוד על מצרים שהמבטח הזה מזכיר עון, ע"י שהם פונים אחריהם ולומדים מעשיהם ומסירים לבם מה', והתכלית הג' וידעו כי אני ה' שעי"כ יכור אלהותו שעושה עם מלכי הארץ כרצונו: