וְלֹא־יִהְיֶ֨ה ע֜וֹד לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל סִלּ֤וֹן מַמְאִיר֙ וְק֣וֹץ מַכְאִ֔ב מִכֹּל֙ סְבִ֣יבֹתָ֔ם הַשָּׁאטִ֖ים אוֹתָ֑ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ {פ}

וְלָא יְהֵי עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל מְלַךְ מַבְאִישׁ וְשִׁלְטוֹן מָעֵיק מִכָּל סָחֳרָנֵיהוֹן דְבָזְזִין יַתְהוֹן וְיֵדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלֹהִים:

ולא יהיה עוד לבית וגו׳. כשיפלו העובדי כוכבים ההם לא יהיה נמצא עוד לבית ישראל סילון וגו׳ מכל סביבותם אשר בזו אותם כי כולם יכלו ואז ידעו שאני ה׳ והכל בידי:

סילון. מין קוץ כמו וסלונים אותך (לעיל ב):

ממאיר. ענין הכאבה כמו צרעת ממארת (ויקרא יג):

השאטים. ענין בזיון:

ולא יהיה חוץ מזה יהיה תכלית מפלתם כי שלא יהיה עוד לבית ישראל סלון ממאיר מכל סביבותם כי גם צידון היה שכן רע לישראל והיו מצירים להם, ובזה ידעו כי אני ה' הרב ריב ישראל: