וְשָׁפַכְתִּ֤י עָלַ֙יִךְ֙ זַעְמִ֔י בְּאֵ֥שׁ עֶבְרָתִ֖י אָפִ֣יחַ עָלָ֑יִךְ וּנְתַתִּ֗יךְ בְּיַד֙ אֲנָשִׁ֣ים בֹּעֲרִ֔ים חָרָשֵׁ֖י מַשְׁחִֽית׃

וְאֶשְׁפּוֹךְ עֲלָךְ חֵימָתִי בְּאֵשַׁת פּוּרְעֲנוּתִי אַתְקֵיף עֲלָךְ וְאֶמְסְרִינָךְ בְּיַד גִבָּרִין רַשִׁיעִין דְאוֹמָנִין לְחַבָּלָא:

ושפכתי. שם אשפוך עליך זעמי:

באש עברתי. באש הבערה שאביא עליך אפיח בה להבעירה ולהלהיבה ר״ל בכל פעם תגבר העברה והזעם:

אנשים בוערים. יודעים להבעיר את האש:

חרשי משחית. אומנים בקיאים במלאכת ההשחתה:

זעמי. ענין כעס:

עברתי. מלשון עברה וקצף:

אפיח. ענין נשיבת האויר להבעיר האש:

בוערים. מבעירים אש:

חרשי משחית. אומני השחתה:

ושפכתי, שם אשפך עליך זעם העונש על החוטאים, ואפיח עליך באש עברתי להאביד את כלל העם, ונתתיך מצייר שימסור את החרב ביד אנשים בוערים, שעת יפיח עליה אש העברה ישחיתו את החרב, שהם אומנים להשחית ולקלקל, עד כי לאש תהיה לאכלה, ודמך ששפכת יהיה בתוך הארץ ששם בארצך ינקום ממך, וישפוך דמך ולא יגלוך לגולה באופן שישאר זכר ממך רק יהרוג ויאבד אותך, עד שלא תזכרי עוד: