וּבִשְׂאֵ֣ת מַתְּנֹתֵיכֶ֡ם בְּֽהַעֲבִיר֩ בְּנֵיכֶ֨ם בָּאֵ֜שׁ אַתֶּם֩ נִטְמְאִ֤֨ים לְכׇל־גִּלּֽוּלֵיכֶם֙ עַד־הַיּ֔וֹם {ס} וַאֲנִ֛י אִדָּרֵ֥שׁ לָכֶ֖ם בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אִם־אִדָּרֵ֖שׁ לָכֶֽם׃

וּבְמַטַל מַתְּנָתֵיכוֹן בְּאַעֲבָרָא בְּנֵיכוֹן בְּנוּרָא אַתּוּן מִסְתַּאֲבִין לְכָל פּוּלְחַן טַעֲוָתְכוֹן עַד יוֹמָא דֵין וַאֲנָא אֶשְׁתָּאֵיל לְכוֹן בְּמֵימְרִי בֵּית יִשְׂרָאֵל קַיָם אֲנָא אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים אִם אֶשְׁתְּאֵין לְכוֹן בְּמֵימְרִי:

ובשאת. ובעבור תשורת מתנותיכם וחוזר ומפרש במה שאתם מעבירים בניכם באש לכל גלוליכם בזה אתם נטמאים עד היום:

ואני. וכי בעבור זה אהיה נדרש לכם לקבל תפלתכם:

חי אני. הריני נשבע חי אני אם אהיה נדרש לכם:

ובשאת. ענין תשורה ודורון כמו משאת בנימין (בראשית מג):

ובשאת מתנתיכם, וגם בעת תרימו מתנותיכם הלא אתם נטמאים עד היום הזה בהעביר בניכם באש, וכיון עמ"ש הרמב"ם במו"נ ח"ג שעדיין נשאר רושם מן המולך גם בימיו, במה שנהגו הנשים להעביר את הנולד ע"ג אש וגלחים, והיא סעיף מעבודת המולך, וכן היו נוהגים בימי הנביא, וא"כ איך אדרש לכם בית ישראל: