יְחֶזְקֵאל ט״ז · י״ט

וְטוּבִי דִיהָבִית לִיךְ סוּלְתָּא וּמְשַׁח וּדְבַשׁ אוֹכֵילְתִּיךְ יְהַבְתִּינוּן קֳדָמֵיהוֹן קוּרְבָּנִין לְפוּלְחַן הֲלָא הֲוָאָה כָּל אִלֵין אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:

האכלתיך. אשר נתתי לך למאכל:

ונתתיהו. אתה נתת את כל אחד מהם לפני הזונים להיות להם לריח טוב ולנחת רוח ר״ל מה שנתתי לך הבאת לקרבן לפני העכו״ם:

ויהי. ר״ל כן היה באמת לא תוכלי להכחישו כי אני היודע ועד:

ניחוח. מל׳ נחת רוח:

ולחמי, וגם הלחם שנתתי לך לאכלה וגם הסלת ושמן ודבש אשר האכלתיך הוכרחתי לתת לפניהם לריח ניחח, ומפרש איך נתן אותו ה' לפניהם, כי ויהי אחר שהלחם היה ולא נשבת, שעדיין נתתי לך הלחם ויהי ולא נבטל הרי כאילו אני נותנו לפני הע"ז שאתה מקריב אותו לפניהם, (ונגד מ"ש אצל הבגדים לא באות ולא יהיה שהבגדים לא יהיו אחרים תחתם אמר שהלחם היה גם אח"ז), וכ"ז ממליץ מה שעשו עד ימי אחז שלא נתפקרו עדיין לגמרי ובכל זה כבר עבדו ע"ז בימי רחבעם ובימי אביה שאשתו אם אסא עשתה מפלצת לאשרה שהוא צלם זכר לזנות עמו, שעז"א ותעשי צלמי זכר ותזני בם, ובימי עתליה שכתוב כי עתליה המרשעת בניה פרצו את בית האלהים וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים, שעז"א ושמני וקטרתי נתת לפניהם וכן אמציה שהקטיר לאלהי שעיר ובכ"ז היה כ"ז בצנעה ועבודת בית ה' היה עדיין על מכונו: