חָ֤זוּ שָׁוְא֙ וְקֶ֣סֶם כָּזָ֔ב הָאֹֽמְרִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וַיהֹוָ֖ה לֹ֣א שְׁלָחָ֑ם וְיִחֲל֖וּ לְקַיֵּ֥ם דָּבָֽר׃

מִתְנַבָּן שְׁקַר וּמַלְפַן כַּדְבִין אָמְרִין אֲמַר יְיָ וַיָי לָא שַׁלְחִינוּן וּמַחְצְפִין דְתִתְקַייָם מִלַתְהוֹן:

חזו שוא. בשוא נבאו ובכזב קסמו כי גם הקסם לא אמרו באמת:

האומרים. בדבריהם אמרו נאום ה׳ ולא כן הוא כי ה׳ לא שלחם:

ויחלו. ר״ל ואיך א״כ מבטיחים תוחלתם אל העם שיתקיים הדבר שאומרים:

ויחלו. מלשון תוחלת ותקוה:

חזו שוא ר"ל א. החזון שיחזו הוא דבר שוא וריק שאין לו מציאות רק ברוח דמיונם, והקסם שבו יגידו העתידות הוא דבר כזב שלא יהיה הדבר כמו שאמרו, עד שאין ממש בדבריהם לא מצד הדבר עצמו שהוא שוא, ולא מצד התועלת שידעו על ידו את העתיד כי הוא כזב, ב. שחוץ מזה הם מיחסים השוא הזה לדבר ה', וז"ש ואומרים נאום ה', ובאמת ה' לא שלחם, וא"כ אחר שאין לדבריהם מציאות לא מצד עצמם ולא מצד משלחם איך ייחלו לקיים דבר, איך יתקיימו דבריהם: