וּפָרַשְׂתִּ֤י אֶת־רִשְׁתִּי֙ עָלָ֔יו וְנִתְפַּ֖שׂ בִּמְצוּדָתִ֑י וְהֵבֵאתִ֨י אֹת֤וֹ בָבֶ֙לָה֙ אֶ֣רֶץ כַּשְׂדִּ֔ים וְאוֹתָ֥הּ לֹֽא־יִרְאֶ֖ה וְשָׁ֥ם יָמֽוּת׃

וְאֶפְרוֹס יַת מְצֻדָתִי עֲלוֹהִי וְיִתְאֲחַד בִּסְרִגְתִי וְאַגְלֵי יָתֵיהּ לְבָבֶל לִמְדִינַת אַרְעָא כַסָדָאִי וְיָתָהּ לָא יֶחֱזֵי וְתַמָן יְמוּת:

ופרשתי וגו׳. ארז״ל מערה היתה לו מביתו עד ערבות יריחו וברח דרך בו ונזדמן צבי הולך ממעל על המערה ורדפו כשדים אחר הצבי ובבואה לפתח המערה מצאו את המלך יוצא ותפשוהו:

בבלה ארץ כשדים. לבבל שהיא מארץ כשדים:

ואותה לא יראה. כי נ״נ עיור את עיניו עד לא הביאו לבבל וא״כ לא ראה את בבל:

ונתפש. ענין לכידה:

במצודה. שם כלי מכלי הצדיה וכן מצודים וחרמים (קהלת ז):

ופרשתי את רשתי עליו ויפול ביד האויב אשר השיגוהו בערבות ירחו והבאתי אותו בבלה ואותה לא יראה כי ינקרו עיניו, וזה משל השני על כיסויו הפנים וחסרון הראיה: