וְהַנּוֹתָ֥ר בַּבָּשָׂ֖ר וּבַלָּ֑חֶם בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃

את הנותר מן הבשר ומן הלחם יש לשרוף באש. פסוק זה קובע את דין השיריים של קרבן המילואים: מה שלא נאכל בזמנו נשרף. אבן עזרא מבאר שהכוונה לנותר עד הבוקר, שכן כך כתוב במקום אחר לגבי זמן אכילת המילואים. חזקוני מבאר את הלשון ״בבשר ובלחם״ במובן ״מבשר ומלחם״, כלומר מן הנותר מהם. אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו. עיקר עניינו של הפסוק לקבוע שאין להשהות את בשר המילואים ואת לחמו מעבר לזמן אכילתם, וכל הנשאר לאחר הזמן נשרף באש, כדרך הנותר בשאר הקדשים, כדי לשמור על קדושת הקרבן ולמנוע אכילתו לאחר זמנו.