וַיִּקְרָא ז׳ · ט״ו

וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קׇרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

בשר זבח התודה נאכל ביום הקרבתו בלבד, ואין להותיר ממנו עד הבוקר. רש״י מבאר שיש בפסוק ריבויים הבאים ללמד על קרבנות נוספים, חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר, שכולם נאכלים ליום ולילה אחד בלבד. עוד מדייק רש״י מן הלשון ״ביום קרבנו יאכל״, שזמן אכילת הלחם שווה לזמן אכילת הבשר. אבן עזרא מוסיף שמי שאוכל את הקרבן הוא המקריב וביתו וכל אדם טהור, לפי שהשלמים קדושים אף שהם מן הקדשים הקלים שאכילתם מותרת גם מחוץ למחיצה מצומצמת.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ובשר זבח תודת שלמיו. יֵשׁ כָּאן רִבּוּיִין הַרְבֵּה, לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם וְאֵיל נָזִיר וַחֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁיִּהְיוּ נֶאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה (ספרא):

ביום קרבנו יאכל. וְכִזְמַן בְּשָׂרָהּ זְמַן לַחְמָהּ:

לא יניח ממנו עד בקר. אֲבָל אוֹכֵל הוּא כָּל הַלַּיְלָה, אִם כֵּן לָמָּה אָמְרוּ עַד חֲצוֹת? כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה (שם):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּבְשַׂר נִכְסַת תּוֹדַת קוּדְשׁוֹהִי בְּיוֹם קֻרְבָּנֵהּ יִתְאֲכֵל לָא יַצְנַע מִנֵהּ עַד צַפְרָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ביום קרבנו יאכל. שיאכלנו המקריב אותו וביתו ומי שהוא טהור כי גם השלמים קדש ואם הם קדשים קלים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

[ובשר זבח תודת שלמיו].

מקור: ספריא · נחלת הכלל