וְאִ֨ם־הַמַּקְדִּ֔ישׁ יִגְאַ֖ל אֶת־בֵּית֑וֹ וְ֠יָסַ֠ף חֲמִישִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְהָ֥יָה לֽוֹ׃

אם המקדיש עצמו רוצה לגאול את ביתו, יוסיף חמישית מכסף הערך עליו, והבית יהיה שלו. הפסוק מיישם את עיקרון תוספת החומש שנקבע קודם בבהמה, גם על הקדשת בית: כאשר הבעלים המקדיש בא לפדות את ביתו, אין די בתשלום הערך שקבע הכהן, אלא עליו להוסיף חמישית. תוספת זו מייחדת את הבעלים לעומת אדם זר, שאותו זר פודה בערך הרגיל בלבד. הטעם, כפי שהתבאר בבהמה, הוא הרתעה מזלזול - שהבעל לא יקל ראש בהקדש מתוך תחושה שהדבר שלו. לאחר תשלום הערך והחומש, שב הבית להיות רכושו הפרטי של המקדיש, וקדושתו פוקעת.