וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃

משה מצווה לקחת סולת ולאפות ממנה שתים עשרה חלות, כאשר כל חלה תכיל שני עשרונים של סולת. חזקוני מבאר ששתים עשרה החלות הן כנגד מספר שבטי ישראל, והן הן לחם הפנים שהונח על השולחן במקדש, ומוסיף שאמנם כל חלה הייתה נאפית ונערכת בפני עצמה כיחידה שלמה אחת. אבן עזרא מעיר על לשון הכתוב ״ולקחת... ואפית״ שהיא לשון ציווי, ומציין שהמילה ״ואפית״ נהגית מלרע והיא צורה מיוחדת. הלחם היה מתחדש מדי שבוע כפי שיתבאר בהמשך.