וַיִּקְרָא כ״ד · ה׳

וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃

במילים פשוטות

משה מצווה לקחת סולת ולאפות ממנה שתים עשרה חלות, כאשר כל חלה תכיל שני עשרונים של סולת. חזקוני מבאר ששתים עשרה החלות הן כנגד מספר שבטי ישראל, והן הן לחם הפנים שהונח על השולחן במקדש, ומוסיף שאמנם כל חלה הייתה נאפית ונערכת בפני עצמה כיחידה שלמה אחת. אבן עזרא מעיר על לשון הכתוב ״ולקחת... ואפית״ שהיא לשון ציווי, ומציין שהמילה ״ואפית״ נהגית מלרע והיא צורה מיוחדת. הלחם היה מתחדש מדי שבוע כפי שיתבאר בהמשך.
מבוסס על חזקוני, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְתִסַב סֻלְתָּא וְתֵיפֵי יָתַהּ תַּרְתָּא עַשְׂרֵי גְרִיצָן תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין תְּהֵי גְרִצְתָּא חֲדָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ולקחת סלת. בצווי וכך ואפית אותה ובאה זו המלה מלרע והיא זרה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

שתים עשרה חלות במספר השבטים והם לחם הפנים.

החלה האחת כל לישתה ועריכתה לא יהיה אלא אחת.

מקור: ספריא · נחלת הכלל