וַיִּקְרָא כ״ג · י״ב

ביום הנפת העומר מקריבים כבש תמים בן שנתו לעולה. רש״י מבאר ש״ועשיתם כבש״ מלמד שהכבש בא חובה בגלל העומר, כלומר הוא קרבן הנלווה למצוות העומר. אבן עזרא מביא את מחלוקת ״המכחישים״ בעניין ״בן שנתו״ מול ״בן שנה״, ומדייק מן הכתובים במקומות אחרים. תרגום אונקלוס מתרגם ״כבש תמים בן שנתו״ - אמר שלים בר שתה. כך קובעת התורה שעם הנפת העומר מקריבים גם קרבן עולה. הצמדת הקרבן למצוות העומר מלמדת שהבאת ראשית הקציר מלווה בעבודת המזבח, ושאין זו רק מצווה חקלאית אלא מעשה של הודיה והקרבה לה׳ על היבול החדש שהחל להתבשל.