אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כׇּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכׇּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃

כל איש אשר יקרב. אֵין קְרִיבָה זוֹ אֶלָּא אֲכִילָה, וְכֵן מָצִינוּ שֶׁנֶּאֶמְרָה אַזְהָרַת אֲכִילַת קָדָשִׁים בְּטֻמְאָה בִּלְשׁוֹן נְגִיעָה, "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע" (ויקרא י"ב), אַזְהָרָה לָאוֹכֵל, וּלְמָדוּהָ רַבּוֹתֵינוּ מִגְּזֵרָה שָׁוָה; וְאִאֶ"ל שֶׁחַיָּב עַל הַנְּגִיעָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר כָּרֵת עַל הָאֲכִילָה בְּצַו אֶת אַהֲרֹן (ויקרא ז'), שְׁתֵּי כָּרֵתוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ, וְאִם עַל הַנְּגִיעָה חַיָּב, לֹא הֻצְרַךְ לְחַיְּבוֹ עַל הָאֲכִילָה וְכֵן נִדְרַשׁ בְּתֹ"כֹּ: וְכִי יֵשׁ נוֹגֵעַ חַיָּב? אִם כֵּן מַה תַּ"ל יִקְרַב? מִשֶּׁיִּכְשַׁר לִקָּרֵב, שֶׁאֵין חַיָּבִים עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה אֶלָּא אִ"כֵּ קָרְבוּ מַתִּירָיו (ספרא; זבחים מ"ה): וְאִ"תֹּ שָׁלוֹשׁ כָּרֵתוֹת בְּטֻמְאַת כֹּהֲנִים לָמָּה, כְּבָר נִדְרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (דף ז'), אַחַת לִכְלָל וְאַחַת לִפְרָט וְכוּ':

וטמאתו עליו. וְטֻמְאַת הָאָדָם עָלָיו, יָכוֹל בַּבָּשָׂר הַכָּתוּב מְדַבֵּר - וְטֻמְאָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר עָלָיו - וּבְטָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא הַכָּתוּב מְדַבֵּר, עַל כָּרְחֲךָ מִמַּשְׁמָעוֹ אַתָּה לָמֵד - בְּמִי שֶׁטֻּמְאָתוֹ פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְזֶהוּ הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרָה בִּטְבִילָה (ספרא):

ונכרתה. יָכוֹל מִצַּד זֶה לְצַד זֶה - יִכָּרֵת מִמְּקוֹמוֹ וְיִתְיַשֵּׁב בְּמָקוֹם אַחֵר - תַּ"ל אני ה', בְּכָל מָקוֹם אֲנִי (שם):

אֱמַר לְהוֹן לְדָרֵיכוֹן כָּל גְבַר דִי יִקְרַב מִכָּל בְּנֵיכוֹן לְקוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְסֹאבְתֵיהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ

וטעם מלפני אני ה׳‎ כי אחר שיכרת מלפני השם לא יעמוד כאשר פירשתי בסוד השם:

אשר יקרב - לאכול.

אֱמֹר אֲלֵהֶם. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אָמְרוּ וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״אֲלֵהֶם״ - אֵלּוּ הָעוֹמְדִים לִפְנֵי הַר סִינַי, עַד כָּאן. הֻקְשָׁה לָהֶם יִתּוּר ״אֱמֹר אֲלֵהֶם״, אִם עַל הָאֲמוּרִים בְּסָמוּךְ שֶׁהֵם הַכֹּהֲנִים, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁעֲלֵיהֶם הִתְחִיל לְדַבֵּר וְזֶה גְּמַר הַמִּצְוָה שֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר בָּהּ. וְאִם עַל יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא לֹא הֻזְכְּרוּ בְּסָמוּךְ לָזֶה! אָמַר עַל הָעוֹמְדִים בְּהַר סִינַי, כִּי שָׁם נִזְדַּוְּגָה אֻמָּה לֵאלֹהֶיהָ, וּכְשֶׁיְּדַבֵּר סְתָם, הַדָּבָר מוּבָן שֶׁעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר. וּכְפִי זֶה הֲרֵי עֹנֶשׁ זֶה הוּא גַּם לְיִשְׂרָאֵל. וְאִם תֹּאמַר, אִם כֵּן לָמָּה בְּכָל הַתּוֹרָה מַזְכִּיר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל פְּרָט וּפְרָט וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר ״דַּבֵּר אֲלֵהֶם״? כְּבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויקרא רבה ב:ה) מָשָׁל לְמִי שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן חָבִיב וְתָמִיד זִכְרוֹנוֹ בְּפִיו: ״אֱכֹל בְּנִי״, ״שְׁתֵה בְּנִי״. כְּמוֹ כֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל עָרֵב עָלָיו זִכְרוֹנָם בְּפִיו. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לִדְרֹשׁ דָּרְשִׁינַן.