וַיִּקְרָא כ״ב · ג׳

אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כׇּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכׇּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃

במילים פשוטות

כל איש מזרע הכהנים שיקרב אל הקודשים בעודו טמא ונכרתה נפשו מלפני ה׳. רש״י מבאר שאין קריבה זו אלא אכילה, ומוכיח שאזהרת אכילת קודשים בטומאה נאמרה בלשון נגיעה, ולומדים זאת בגזירה שווה. אבן עזרא מבאר את הביטוי ״מלפני אני ה׳״, שלאחר שיכרת מלפני ה׳ לא יעמוד, כפי שביאר בסוד השם. הפסוק מטיל עונש כרת על כהן טמא האוכל מן הקודשים. חומרת העונש נובעת מן הפגיעה בקדושת הקודשים המוקדשים לה׳. הכהן, המופקד על עבודת המקדש ועל הקודשים, מחויב לשמור על טהרתו בעת שהוא ניגש אליהם. אכילת הקודשים בטומאה נחשבת חילול חמור, ולכן קבעה התורה עונש כרת למי שעובר על כך במזיד.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

כל איש אשר יקרב. אֵין קְרִיבָה זוֹ אֶלָּא אֲכִילָה, וְכֵן מָצִינוּ שֶׁנֶּאֶמְרָה אַזְהָרַת אֲכִילַת קָדָשִׁים בְּטֻמְאָה בִּלְשׁוֹן נְגִיעָה, "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע" (ויקרא י"ב), אַזְהָרָה לָאוֹכֵל, וּלְמָדוּהָ רַבּוֹתֵינוּ מִגְּזֵרָה שָׁוָה; וְאִאֶ"ל שֶׁחַיָּב עַל הַנְּגִיעָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר כָּרֵת עַל הָאֲכִילָה בְּצַו אֶת אַהֲרֹן (ויקרא ז'), שְׁתֵּי כָּרֵתוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ, וְאִם עַל הַנְּגִיעָה חַיָּב, לֹא הֻצְרַךְ לְחַיְּבוֹ עַל הָאֲכִילָה וְכֵן נִדְרַשׁ בְּתֹ"כֹּ: וְכִי יֵשׁ נוֹגֵעַ חַיָּב? אִם כֵּן מַה תַּ"ל יִקְרַב? מִשֶּׁיִּכְשַׁר לִקָּרֵב, שֶׁאֵין חַיָּבִים עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה אֶלָּא אִ"כֵּ קָרְבוּ מַתִּירָיו (ספרא; זבחים מ"ה): וְאִ"תֹּ שָׁלוֹשׁ כָּרֵתוֹת בְּטֻמְאַת כֹּהֲנִים לָמָּה, כְּבָר נִדְרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (דף ז'), אַחַת לִכְלָל וְאַחַת לִפְרָט וְכוּ':

וטמאתו עליו. וְטֻמְאַת הָאָדָם עָלָיו, יָכוֹל בַּבָּשָׂר הַכָּתוּב מְדַבֵּר - וְטֻמְאָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר עָלָיו - וּבְטָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא הַכָּתוּב מְדַבֵּר, עַל כָּרְחֲךָ מִמַּשְׁמָעוֹ אַתָּה לָמֵד - בְּמִי שֶׁטֻּמְאָתוֹ פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְזֶהוּ הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרָה בִּטְבִילָה (ספרא):

ונכרתה. יָכוֹל מִצַּד זֶה לְצַד זֶה - יִכָּרֵת מִמְּקוֹמוֹ וְיִתְיַשֵּׁב בְּמָקוֹם אַחֵר - תַּ"ל אני ה', בְּכָל מָקוֹם אֲנִי (שם):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

אֱמַר לְהוֹן לְדָרֵיכוֹן כָּל גְבַר דִי יִקְרַב מִכָּל בְּנֵיכוֹן לְקוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְסֹאבְתֵיהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

וטעם מלפני אני ה׳‎ כי אחר שיכרת מלפני השם לא יעמוד כאשר פירשתי בסוד השם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

אשר יקרב - לאכול.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

אֱמֹר אֲלֵהֶם. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אָמְרוּ וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״אֲלֵהֶם״ - אֵלּוּ הָעוֹמְדִים לִפְנֵי הַר סִינַי, עַד כָּאן. הֻקְשָׁה לָהֶם יִתּוּר ״אֱמֹר אֲלֵהֶם״, אִם עַל הָאֲמוּרִים בְּסָמוּךְ שֶׁהֵם הַכֹּהֲנִים, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁעֲלֵיהֶם הִתְחִיל לְדַבֵּר וְזֶה גְּמַר הַמִּצְוָה שֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר בָּהּ. וְאִם עַל יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא לֹא הֻזְכְּרוּ בְּסָמוּךְ לָזֶה! אָמַר עַל הָעוֹמְדִים בְּהַר סִינַי, כִּי שָׁם נִזְדַּוְּגָה אֻמָּה לֵאלֹהֶיהָ, וּכְשֶׁיְּדַבֵּר סְתָם, הַדָּבָר מוּבָן שֶׁעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר. וּכְפִי זֶה הֲרֵי עֹנֶשׁ זֶה הוּא גַּם לְיִשְׂרָאֵל. וְאִם תֹּאמַר, אִם כֵּן לָמָּה בְּכָל הַתּוֹרָה מַזְכִּיר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל פְּרָט וּפְרָט וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר ״דַּבֵּר אֲלֵהֶם״? כְּבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויקרא רבה ב:ה) מָשָׁל לְמִי שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן חָבִיב וְתָמִיד זִכְרוֹנוֹ בְּפִיו: ״אֱכֹל בְּנִי״, ״שְׁתֵה בְּנִי״. כְּמוֹ כֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל עָרֵב עָלָיו זִכְרוֹנָם בְּפִיו. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לִדְרֹשׁ דָּרְשִׁינַן.

מקור: ספריא · נחלת הכלל