וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהֹוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כׇּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃

המקריב זבח שלמים לה׳ לפלא נדר או לנדבה, מן הבקר או מן הצאן, תמים יהיה לרצון, וכל מום לא יהיה בו. רש״י מבאר ש״לפלא נדר״ עניינו להפריש בדיבורו, כלומר להקדיש את הקרבן באמירה. אבן עזרא מבאר בקצרה ש״לפלא״ פירושו לפרש. הפסוק מרחיב את דרישת השלמות גם לקרבן שלמים, בין שבא כנדר ובין שבא כנדבה. גם קרבן זה צריך להיות תמים וללא כל מום כדי להתקבל לרצון. הדרישה חלה על קרבנות מן הבקר ומן הצאן כאחד. בכך מדגישה התורה שעקרון השלמות אינו מוגבל לעולה בלבד אלא חל גם על השלמים, ושכל קרבן המובא לה׳ צריך להיות שלם ותקין, כדי שימלא את ייעודו ויביא את המקריב לרצון לפני ה׳.