וַיִּקְרָא כ״א · ד׳

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לֹא יִטַּמָּא לְאִשְׁתּוֹ פְּסוּלָה שֶׁהוּא מְחֻלָּל בָּהּ בְּעוֹדָהּ עִמּוֹ, וְכֵן פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בִּשְׁאֵרוֹ בְּעוֹד שֶׁהוּא בְּתוֹךְ עַמָּיו - שֶׁיֵּשׁ לָהּ קוֹבְרִין, שֶׁאֵינָהּ מֵת מִצְוָה, וּבְאֵיזֶה שְׁאֵר אָמַרְתִּי? בְּאוֹתוֹ שֶׁהוּא לְהֵחַלּוֹ - לְהִתְחַלֵּל הוּא מִכְּהֻנָּתוֹ (עי' ספרא; יבמות צ'):

לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְעַמֵהּ לְאַחֲלוּתֵהּ

להחלו. דגשות הלמ״ד להתבלע אחר והוא שם הפעל מבנין נפעל:

לא יטמא בעל בעמיו - שום בעל בעם הכהנים לא יטמא לאשתו.

להחלו - שהרי מתחלל מכהונתו (ולפי דברי חכמים, לא מטמא לאשתו פסולה וחללה, אבל מטמא לאשתו כשירה).

לא יטמא בעל בעמיו כתרגומו רבא בעמיה וחסר בית כמו בבעל בעמיו. דוגמא שבי אלמנה בית אביך ועוד הרבה פי׳‎ לא יטמא כהן הדיוט בבעל בעמיו, היינו בכהן גדול שבעמיו, אע״‎פ שהתרתי לך לטמא לקרובים לא תטמא לכה״‎ג שאינו קרובך, ד״‎א לא יטמא בעל היינו הכהן בעמיו אפי׳‎ בכהנים חוץ מן הנזכרים.