הפסוק קובע שהנותר מן המנחה, לאחר הקטרת הקומץ, שייך לאהרן ולבניו, והוא קודש קודשים. רש״י מבאר ש״לאהרן ולבניו״ מלמד שכהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת, כלומר בלא חלוקה, ואילו הכהן ההדיוט נוטל חלקו במחלוקת עם חבריו. עוד מבאר רש״י ש״מאשי ה׳״ מלמד שאין לכהנים חלק במנחה אלא לאחר מתנות האישים, כלומר לאחר שהוקטר הקומץ. אבן עזרא מוסיף בקצרה ש״לאהרן ולבניו״ פירושו לכל הכהנים בשווה. הפסוק מלמד שהמנחה נחלקת בין הכהנים כמזון, אך היא נשארת בקדושתה החמורה כקודש קודשים, ואכילתה מותרת רק לכהנים ובמקום קדוש.
