וַיִּקְרָא י״ט · י״ג

לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר׃

במילים פשוטות

התורה אוסרת עושק וגזל, וקובעת שלא להלין את שכר השכיר עד הבוקר. רש״י מבאר שהעושק כאן הוא הכובש בידו את שכר השכיר, ושהאיסור ״לא תלין״ מוסב על פעולת השכיר, כלומר על שכרו. עוד הוא מסביר שהכתוב מדבר בשכיר יום שסיים את עבודתו עם שקיעת החמה, ולכן זמן גביית שכרו הוא כל הלילה. אבן עזרא מבחין בין עושק בסתר לבין גזל בגלוי ובחוזקה, ומבאר ש״פעולת״ עניינה שכר עבודתו. הפסוק מגן על זכויותיו של העובד ומחייב את המעסיק לשלם את שכרו בזמנו הראוי ולא לעכבו.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

לא תעשק. זֶה הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר (בבא מציעא ס"א):

לא תלין. לְשׁוֹן נְקֵבָה, מוּסָב עַל הַפְּעוּלָה:

עד בקר. בִּשְׂכִיר יוֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁיְּצִיאָתוֹ מִשֶּׁשָּׁקְעָה חַמָּה, לְפִיכָךְ זְמַן גִּבּוּי שְׂכָרוֹ כָּל הַלָּיְלָה, וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ (דברים כ"ד), מְדַבֵּר בִּשְֹכִיר לַיְלָה, שֶׁהַשְׁלָמַת פְּעֻלָּתוֹ מִשֶּׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, לְפִיכָךְ זְמַן גִּבּוּי שְׂכָרוֹ כָּל הַיּוֹם, לְפִי שֶׁנָּתְנָה תוֹרָה זְמַן לְבַעַל הַבַּיִת עוֹנָה לְבַקֵּשׁ מָעוֹת (בבא מציעא ק"י):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

לָא תַעֲשׁוֹק יָת חַבְרָךְ וְלָא תְאַנֵס לָא תְבִית אַגְרָא דַאֲגִירָא לְוָתָךְ עַד צַפְרָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

לא תעשק את רעך. בסתר:

ולא תגזול. בגלוי בחזקה:

פעלת. כמו שכירות וכן ופעולתו לפניו ויתכן היותו דרך קצרה והטעם שכר פעולתו ורבים פירשוהו על שכיר יום שיאמרו לו גם תעשה בבקר ובבקר אתן לך שכר שני ימים והמעתיקים אמרו כי הוא שכיר יום כי שכיר לילה לא תבוא עליו השמש.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

לא תעשק - עושק שכר שכיר ומטי גר.

ולא תגזול - כעין ויגזול את החנית מידו.

ולא תלין - שכיר לילה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

פעלת שכיר כמו כי פועל אדם ישלם לו.

פעלת שכיר כל דבר במשמע שכר אדם וכלים ובהמה וקרקעות.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

לֹא תַעֲשֹׁק וְגוֹ׳. הַכַּוָּנָה, לֶהֱיוֹת שֶׁצִּוָּה ה׳ עַל נוֹטֵל מָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּידִיעָתוֹ, אַל יֹאמַר אָדָם שֶׁלֹּא הִקְפִּיד אֶלָּא בְּדֶרֶךְ גְּנֵבָה, אֲבָל גְּזֵלָה וְעֹשֶׁק אֲשֶׁר יָדַע הָאָדָם בָּהֶם אֵין אַזְהָרָה, לָזֶה חָזַר לְצַוּוֹת גַּם עַל נוֹטֵל מָמוֹן חֲבֵרוֹ בִּידִיעָתוֹ כְּאוֹנֵס, וְלֹא גְּזֵלַת מָמוֹן בְּהֶחְלֵט לְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ עַכָּבַת מָמוֹן שָׂכִיר אָסוּר.

וְטַעַם אָמְרוֹ רֵעֲךָ, נִתְכַּוֵּן לִשְׁלוֹל טַעֲנַת הֱיוֹתוֹ רֵיעוֹ, וּבְאֶמְצָעוּת זֶה יִתֵּן יָד בְּמָמוֹנוֹ וְיֹאמַר כְּרֵעַ כְּאָח לוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ יִמְחוֹל לוֹ וְלֹא יַחְפּוֹץ לְהַעֲנִישׁוֹ, וּלְצַד שֶׁאֵין בְּאַזְהָרָה זוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּשֶׁהוּא מוֹחֵל אֵין עָוֹן, לָזֶה אָמַר לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ.

וּבְדֶרֶךְ רֶמֶז יִרְמֹז עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁדָּרְשׁוּ חֲזַ״ל (ברכות לה:) בְּפָסוּק ״גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ״ וְגוֹ׳, זֶה הַנֶּהֱנֶה מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, עַד כָּאן, וְהוּא מַאֲמַר ה׳ כָּאן לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (משלי כז:י) ״רֵיעֲךָ וְרֵיעַ אָבִיךָ״, שֶׁלֹּא יִגְזֹל בְּרָכוֹת שֶׁהוּא חַיָּב לְבָרֵךְ עַל מַה שֶׁנֶּהֱנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאָמְרוֹ וְלֹא תִגְזֹל רֶמֶז שֶׁגַּם בְּעֹשֶׁק זֶה יֵשׁ גְּזֵלָה לַאֲחֵרִים, שֶׁהוּא מַה שֶׁרָמַז בְּפָסוּק ״גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ״, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) אָבִיו זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִמּוֹ זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי כְּשֶׁהָאָדָם מְמַעֵט בַּמִּצְוָה הַצָּרִיךְ עֲשׂוֹת גּוֹרֵם רָעָה גַּם לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר לֹא תָלִין שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת חֹק יוֹם בְּיוֹמוֹ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויקרא רבה כו:ד) שֶׁהָיוּ לוֹוִים בַּיּוֹם וּפוֹרְעִים בַּלַּיְלָה, וְהוּא מַה שֶׁרָמַז כָּאן ״לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ״, פֵּרוּשׁ תֵּבַת ״אִתְּךָ״ חוֹזֶרֶת לְשָׂכִיר שֶׁהוּא רוּחַ ה׳ אֲשֶׁר נָתַן בָּאָדָם כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב, וּשְׂכָרוֹ הוּא עֲשׂוֹת מִצְווֹת ה׳.

עוֹד יִרְמֹז עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי בְּנֵי תוֹרָה אֵין לָהֶם פַּרְנָסָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּכְאָמְרָם (ילקוט משלי רמז תתקל״ד) שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה מִפְּנֵי מָה בָּנַי עֲנִיִּים, וְהַטַּעַם הוּא שָׁמַעְתִּי טַעַם נָכוֹן מִשֵּׁם הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כִּי אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לִסְבּוֹל רוֹב הַטּוֹבָה אֲשֶׁר תִּנָּתֵן בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים, לָזֶה אֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ אֶלָּא לַבֵּינוֹנִים וְדֶרֶךְ שָׁם יִהְיוּ נִזּוֹנִים בְּנֵי תוֹרָה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין הָעֲשִׁירִים אֶלָּא מַרְזֵב אֲשֶׁר הוּכַן לְהִסְתַּפְּקוּת הַצּוֹרֶךְ לַצַּדִּיקִים, וְצִוָּה ה׳ לְבַל יַעֲשׁוֹק הָאָדָם אֶת רֵעֵהוּ שֶׁהוּא הַצַּדִּיק, דִּכְתִיב (תהילים קכ״ב:ח׳) ״לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי״, וְלֹא יִתֵּן לוֹ אֶת חֻקּוֹ, וְזֶה עֹשֶׁק מְפֻרְסָם.

עוֹד יִרְמֹז שֶׁלֹּא יַעֲשֹׁק תֵּיבַת ״אֶת״ שֶׁאֵצֶל ״רֵעֲךָ״ שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁדָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (פסחים כב:) ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה לִירֹא מֵהַחֲכָמִים הַדָּנִים בָּאָרֶץ, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הֲרֵי יֵשׁ אֱלֹהִים שׁוֹפְטִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יִרָא מֵהֶם לְקַיֵּם דְּבַר מִשְׁפָּט, וּבָזֶה לֹא יִגְזֹל כִּי הַשּׁוֹפֵט יוֹצִיא גְּזֵלָה מִמֶּנּוּ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל