וַיִּקְרָא ט״ז · ו׳

את פר החטאת אשר לו. הָאָמוּר לְמַעְלָה, וְלִמֶּדְךָ כָּאן שֶׁמִּשֶּׁלּוֹ הוּא בָא וְלֹא מִשֶּׁל צִבּוּר (שם ג'):

וכפר בעדו ובעד ביתו. מִתְוַדֶּה עָלָיו עֲוֹנוֹתָיו וַעֲוֹנוֹת בֵּיתוֹ (שם ל"ו):

וִיקָרֵב אַהֲרֹן יָת תּוֹרָא דְחַטָּאתָא דִי לֵהּ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ

והקריב אהרן את פר החטאת. אל פתח אהל מועד כמשפט:

וטעם וכפר בעדו. כי בו יכפר בעדו ובעד ביתו אחר שישחטנו ויש אומרים כי העמדתו היא כפרה:

והקריב אהרן - בעזרה את פר החטאת.

אשר לו וכפר בעדו - יתוודה עליו מיד. ולפי הפשט יביאנו בעזרה, כדי להקריב אותו לכפרה, כמו שמפרש לפנינו: ושחט את פר החטאת אשר לו.

וכפר בעדו זה וידוי דברים. יכול כפרה בדמים, הריני דן, נאמר כאן כפרה בפר, ונאמר להלן כפרה בשעיר לכפר עליו. מה כפרה האמורה בשעיר וידוי דברים חוץ מדמים דכתיב והתודה עליו אף כפרה האמורה כאן בפר וידוי דברים חוץ מדמים. וא״‎ת אמאי אינו מתודה על שעיר הפנימי אחד מן השלושה וידויין אלא יש לומר הואיל והוא לגבוה כדכתיב עלה עליו הגורל לה׳‎ גנאי כלפי מטה להתודות עליו.