וַיִּקְרָא י״א · ב׳

דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃

במילים פשוטות

ה׳ מצווה לומר לבני ישראל: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. רש״י מבאר שהשווה את כולם, משה אהרן ובניו, להיות שלוחים בדיבור זה, לפי שהושוו בשתיקה וקיבלו עליהם את גזירת המקום מאהבה. עוד מבאר ש״זאת החיה״ הוא לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויים לחיות. אור החיים מבאר שהמילה ״לאמר״ מלמדת שמצווה זו היא מעלה וכבוד לישראל להישמר מדברים טמאים. הפסוק פותח את מניין הבהמות המותרות והאסורות באכילה, ומדגיש שדיני המאכלות הם ביטוי לקדושת ישראל ולדבקותם בה׳, ולכן נמסרו בלשון של חיים.
מבוסס על רש״י, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

דברו אל בני ישראל. אֶת כֻּלָּם הִשְׁוָה לִהְיוֹת שְׁלוּחִים בְּדִבּוּר זֶה, לְפִי שֶׁהֻשְׁווּ בַּדְּמִימָה וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם גְּזֵרַת הַמָּקוֹם מֵאַהֲבָה:

זאת החיה. לְשׁוֹן חַיִּים, לְפִי שֶׁיִּשְֹרָאֵל דְּבוּקִים בַּמָּקוֹם וּרְאוּיִין לִהְיוֹת חַיִּים, לְפִיכָךְ הִבְדִּילָם מִן הַטֻּמְאָה וְגָזַר עֲלֵיהֶם מִצְוֹת, וְלָאֻמּוֹת לֹא אָסַר כְּלוּם, מָשָׁל לְרוֹפֵא שֶׁנִּכְנַס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כּוּ' כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא:

זאת החיה. מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה אוֹחֵז בַּחַיָּה וּמַרְאֶה אוֹתָהּ לְיִשְֹרָאֵל זֹאת תֹּאכְלוּ וְזֹאת לֹא תֹאכְלוּ (חולין מ"ב), אֶת זֶה תֹּאכְלוּ וְגוֹ' (פסוק ט'), אַף בְּשִׁרְצֵי הַמַּיִם אָחַז מִכָּל מִין וָמִין וְהֶרְאָה לָהֶם, וְכֵן בָּעוֹף וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף (פסוק י"ג), וְכֵן בַּשְּׁרָצִים וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא (פסוק כ"ט):

זאת החיה … מכל הבהמה. מְלַמֵּד שֶׁהַבְּהֵמָה בִּכְלַל חַיָּה (ספרא; חולין ע'):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר דָא חַיְתָא דִי תֵיכְלוּן מִכָּל בְּעִירָא דִי עַל אַרְעָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר. אָמַר תֵּיבַת לֵאמֹר, יִרְצֶה כִּי מִצְוָה זוֹ הִיא בְּחִינַת הַמַּעֲלָה וְהַכָּבוֹד לָהֶם, לְהִשָּׁמֵר מִדְּבָרִים הַטְּמֵאִים, וּכְאָמְרָם בַּזּוֹהַר (ויקרא רבה יג:ב) אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בַּפָּסוּק (חבקוק ג:ו) ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ״, מָדַד ה׳ אֶת כָּל הָאוּמּוֹת וְלֹא מָצָא אוּמָּה שֶׁהִיא רְאוּיָה וְכוּ׳, וּפֵרוּשׁ תֵּיבַת ״לֵאמֹר״ כָּאן הוּא עַל דֶּרֶךְ (ישעיה ג:י) ״אִמְרוּ צַדִּיק״ וְגוֹ׳. עוֹד יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ ״לֵאמֹר זֹאת״ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, שֶׁיִּקְחוּ בְּיָדָם כָּל מִין חַיָּה וְיֹאמְרוּ לָהֶם זֹאת תֹּאכְלוּ וְזֹאת לֹא תֹאכְלוּ, וְלֹא יַסְפִּיק לוֹמַר לָהֶם בְּעַל פֶּה.

זֹאת הַחַיָּה וְגוֹ׳. טַעַם שֶׁמְּכַנֶּה שֵׁם חַיָּה בְּהֵמָה, כְּבָר כָּתַבְתִּי בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת כִּי בְּחִינַת הָרַע לֹא יִתְיַחֵס אֵלָיו בְּחִינַת הַחַיִּים, וְהוּא אָמְרוֹ זֹאת הַחַיָּה פֵּרוּשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בְּחִינָה הַנִּקְרֵאת חַיָּה, לִשְׁלֹל שְׁאָר בְּהֵמוֹת שֶׁאֵין לָהֶם קְדֻשָּׁה שֶׁהִיא בְּחִינַת הַחַיִּים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל