וַיִּקְרָא א׳ · י״ד

וְאִ֧ם מִן־הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קׇרְבָּנ֖וֹ לַֽיהֹוָ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן־הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן־בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת־קׇרְבָּנֽוֹ׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

הפסוק עוסק בעולת העוף, הבאה מן התורים או מבני היונה. רש״י מבאר ש״מן העוף״ ולא כל העוף - לפי שנאמר ״תמים זכר״ בבהמה, למדנו שבבהמה נדרשים תמות וזכרות, אבל בעופות אין דין תמות וזכרות, ובכל זאת ״מן העוף״ ממעט עוף מחוסר אבר. עוד מבאר רש״י ש״תורים״ הם הגדולים ולא הקטנים. אבן עזרא מסכים ומוסיף ש״בני היונה״ הם דווקא הקטנים, ולכן לא נאמר ״יונים״ סתם. כך יוצא שבתורים כשרים הגדולים ובבני יונה כשרים הקטנים. הפסוק מציג את האפשרות של קרבן עולה מן העוף, המתאים במיוחד למי שידו אינה משגת בהמה, תוך פירוט מיני העוף הכשרים לכך.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

מן העוף. וְלֹא כָּל הָעוֹף; לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים - תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת - יָכוֹל אַף מְחֻסַּר אֵבֶר, תַּ"ל מִן הָעוֹף (שם):

תרים. גְּדוֹלִים וְלֹא קְטַנִּים:

בני יונה. קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים:

מן התרים או מן בני היונה. פְּרָט לִתְחִלַּת הַצִּהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה שֶׁהוּא פָּסוּל, שֶׁגָּדוֹל הוּא אֵצֶל בְּנֵי יוֹנָה וְקָטָן אֵצֶל תּוֹרִים (חולין כ"ב):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאִם מִן עוֹפָא עֲלָתָא קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב מִן שַׁפְנִינַיָא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה יָת קוּרְבָּנֵיהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

מן התרים. גדולים ולא קטנים:

בני היונה. להוציא את הגדולים על כן לא אמרו יונים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ואם מן העוף. ולא כל העוף פרט למחוסר אבר.

העוף עלה. ואין העוף זבח שלמים.

העוף עלה קרבנו. היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף.

והקריבו. לרבות שהיא באה נדבת שנים.

מן התרים. אפילו גדולים ולפי שהתור משמת בן זוגו אינו מזדווג לזוג אחר.

או מן בני היונה. ולא גדולים לפי שהיונה פותה אין לב לה, אם מת בן זוגו מזדווגת ליונה אחרת לפיכך אין בהם כשרים אלא הקטנים. ולפי ששתי עופות אלו רדופים מכל שאר עופות בחר בהם הקב״‎ה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְאִם מִן הָעוֹף. גַּם זֶה מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, לִתֵּן כָּל הָאָמוּר לְמַעְלָה בּוֹ זוּלַת פְּרָטִים שֶׁשָּׁלַל הַכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ בּוֹ. הָאֶחָד שֶׁאֵין עוֹף בָּא אֶלָּא עוֹלָה, מִמַּה שֶׁדִּיֵּק ״הָעוֹף עֹלָה״, שֶׁשִּׁנָּה מִסֵּדֶר שֶׁבְּעוֹלַת בָּקָר וְצֹאן, אוֹ לְצַד הַיִּתּוּר, וְעוֹד מִעֵט ״קָרְבָּנוֹ״ שֶׁאֵין בָּא עוֹף עוֹלָה מִצִּבּוּר, גַּם בְּדִין מְלִיקָה שֶׁמְּעַכֵּב בְּכֹהֵן מַה שֶׁאֵין מְעַכֶּבֶת הַשְּׁחִיטָה בְּעוֹלַת בָּקָר וְצֹאן, גַּם פְּרָטִים שֶׁהוּכְפְּלוּ בְּעוֹלַת בָּקָר וְעוֹלַת צֹאן לְלֹא צֹרֶךְ בָּא הַדָּבָר לְמַעֵט הָעוֹף, אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב בְּאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם וְלָמַד זֶה מִזֶּה כְּגוֹן נִרְבָּע, מוּקְצֶה, וְנֶעֱבָד, טְרֵפָה, חוֹלֶה, זָקֵן, גָּזוּל - כֻּלָּם פְּסוּלִים בָּעוֹף כַּבְּהֵמָה, וְכֵן הוּא מְבֹאָר בְּדִבְרֵיהֶם וּבָרַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ג׳ מֵהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ, וְלָזֶה אָמַר ״וְאִם מִן הָעוֹף״.

קָרְבָּנוֹ לַה׳. טַעַם אָמְרוֹ קָרְבָּנוֹ לַה׳, מַה שֶׁלֹּא אָמַר כֵּן בְּעוֹלַת בָּקָר וְצֹאן, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהִכְשִׁיר הַכָּתוּב בָּעוֹף בַּעֲלֵי מוּמִין, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תורת כהנים, קידושין כד.) אֵין זַכְרוּת וְתַמּוּת בָּעוֹף, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּסָמוּךְ, אִם כֵּן תָּבֹא הַסְּבָרָא לוֹמַר כִּי פָּחוּת הוּא קָרְבָּן זֶה, כִּי מוּם בּוֹ, וְאֵין זֶה בְּגֶדֶר קָרְבָּן לַה׳, לָזֶה אָמַר קָרְבָּנוֹ לַה׳ כִּי אֵין בּוֹ שׁוּם הַדְרָגָה פְּחוּתָה לְצַד בְּחִינָה זוֹ וְאֵין רֹשֶׁם בְּמוּמוֹ כָּל עִקָּר.

עוֹד יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (ישעיה נז:טו) ״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ה.): ״אֲנִי אֶת דַּכָּא״, וּלְמַאן דְּאָמַר ״אִתִּי דַּכָּא״. וּמֵהַטַּעַם עַצְמוֹ לֹא הִזְכִּיר שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ סָמוּךְ לְהַזְכָּרַת קָרְבָּן אֶלָּא בְּקָרְבַּן עוֹף, כִּי מִי דַּרְכּוֹ לְהָבִיא עוֹף, הוּא הֶעָנִי, וּמְבִיאוֹ בְּשִׁבְרוֹן לֵב לְצַד מַה שֶׁהוּא הֶעָנִי וּלְצַד מִעוּט הַקָּרְבָּן, וְקָרָא עָלָיו ״וְאֶת דַּכָּא״, מַה שֶׁאֵין כֵּן הַמַּקְרִיב בָּקָר וְצֹאן, שֶׁנַּפְשׁוֹ שְׂמֵחָה עָלָיו בְּהַקְרָבַת דָּבָר הָרָאוּי לְהִתְכַּבֵּד. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה דָּרְשׁוּ בִּזְבָחִים (מנחות קד:) בְּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּמִנְחָה ״וְנֶפֶשׁ״ יְעֻיַּן שָׁם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל