תְּהִלִּים פ״ט · י״ב

לך - עתה הזכיר דבר הרקיע והיבשה כי הוא חפץ לברוא אדם והנה השמים הם הקרובים אל הארץ, ותבל הוא הנושבת מהארץ, על כן ומלואה.

וטעם יסדתם - רמז לשבעה גבולות כל היישוב וככה יהיו תמיד.

לך. עתה זכר בכלל העליונים והתחתונים, ואמר לך הם כי הם מודים זה אע"פ שאינם בני שכל, וכן אמר הנה אף לך ארץ אע"פ שאינה בעלת שכל אמר בני אדם חכמים מכירים ויודעים מהארץ ותולדותה ומהבהמות ומהעופות כי יש להם בורא ומנהיג, ואתה הוא הבורא והרי הם כאילו הם מספרים ומודים בזה:

תבל ומלואה. ארץ תקרא המישבת ושאינה מיושבת והמיושבת תקרא תבל לפיכך אמר ומלואה, והמלוי שלה הם השוכנים בה בני אדם בהמות ועופות:

אתה יסדתם. כמו היסוד שהוא קיום הבנין כן עשה האל יתברך במקומות הישוב דבר שהם קיום היושבים כגון האילנות והעשבים והירקות למאכל אדם ולמאכל בהמה שהם נמצאים במקומות היישוב וכן לשונות הים והנהרות שעוברים במקו היישוב לתועלת בני אדם לעבור בם ממקום למקום ולצוד בם הדגים למאכלו:

לך שמים. שלך השמים:

ומלואה. הבריות שממלאים את העולם:

לך, ונגד ההנהגה הטבעיית שהזכיר בפסוק ט' שנעשית ע"י צבאות השמים ששם תתחיל הנהגת הטבע, אומר לך שמים, שהנהגת הטבע המתגלה במערכת השמים היא מיוחס לך, וגם אף לך ארץ, שאף הארץ ששם סוף ההנהגה הזאת היא לך ג"כ ותחת השגחתך, והראיה כי תבל ומלואה אתה יסדתם, שלפי הטבע היתה הארץ מכוסה במים, ולא היה אפשר שיהיה תבל שהוא חלק היבשה המיושב, ואתה יסדת את היבשה שימצאו תבל ומלואה, כמ"ש לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה כי הוא על ימים יסדה כמו שפירשתי שם: