תְּהִלִּים ע״ח · כ״ט

ויאכלו - טעם מאד - כמו: והיה לכם לזרא.

יביא - היה מביא, כדרך: יעשו עגל בחורב.

ויאכלו. מאד יותר מדאי:

ותאותם. בדבר הנסיון אשר נסו את ה׳‎:

(כט-ל) ויאכלו, כבר בארתי באה"ש דרוש ח', שה' הביא ראיה שעיקר תלונת העם לא היה מצד התאוה שהתאוו לבשר, רק מצד הכפירה שהתחרטו על יציאת מצרים ששם לא היה עליהם עול מצות, ומאסו את ה' ואת מצותיו, ותלונת הבשר היה רק עלילה, וכמ"ש חז"ל שבכו על משפחות שנאסרו להם, והסימן לזה, כי יש הבדל בין החוטא מצד התאוה לבין החוטא מצד המרד והכפירה, שהחוטא מצד התאוה אז כשמלא תאותו יתחרט תיכף על חטאו, וכשמלא תאותו ומוסיף בחטא זה סימן שהוא חוטא מצד הכפירה, וז"ש לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, שהגם שלא יהיה לכם עוד תאוה אל הבשר בכל זה תאכלו ממנו ולא תתחרטו על מעשיכם, זה סימן שלא רציתם הבשר מצד התאוה רק מצד כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, שהיה החטא מצד הכפירה, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים, שעיקר בכיתכם היה שהתחרטתם על יציאת מצרים וקבלת עול תורה ומצות, וז"ש ויאכלו וישבעו, הגם שתאותם יביא להם וכבר נתמלא תאותם, בכל זה לא זרו מתאותם ועוד היה אכלם בפיהם וזה סימן שהיה החטא מצד הכפירה והזדון, לכן ואף אלהים עלה בהם, ולבל תאמר שמתו ע"פ הטבע שהשלו היה בשר קשה לעיכול, בפרט שלא אכלו בשר ימים רבים והזיק להם, עז"א ויהרג במשמניהם, כי יצוייר שיזיק מאכל קשה העיכול לזקנים או לחלושי המזג, אבל פה מתו האנשים השמנים והגבורים, ובחורי ישראל הכריע לא הזקנים: