תְּהִלִּים ע״ו · ח׳

אתה - הטעם אתה לבדך נורא והיה האחד מספיק וכמוהו: ה' מעון אתה היית לנו, כי היה מספיק ה' מעון היית לנו, ומאז כמו מאז הפקיד אותו.

אתה נורא. שייראוך כי מי יעמוד לפניך מעת שיחרה אפך:

ומי יעמוד. מי יוכל להתקיים:

מאז אפך. משעה שחרה אפך משא״‎כ מחרון אף ב״‎ו שלפעמים תשש כחו:

אתה ה', נורא אתה, ומי יעמוד לפניך מאז ששלחת אפך, ר"ל שאשור שהיה שבט אפו של ה', כמ"ש הוי אשור שבט אפי, מאז ששלח ה' את אפו על הארץ, לא היה ממלכה שתעמוד לפניו, והיית נורא מאד, אבל בעת אשר משמים השמעת דין, בעת שבא על ציון שאז שלחת מלאך משמים לדון אותו ולשפוט משפט עמך נגד הצר הצורר, כמ"ש והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו בהר ציון ובירושלים אפקד על פרי גודל לבב מלך אשור, אז ארץ אשר יראה עד עתה, שקטה מיראתה, והטעם ששקטה, כי בקום, מה שקם אלהים למשפט, הלא הוא להושיע כל ענוי ארץ כי המשפט האלהי לא יבא לתת תוקף להעריץ העושק וחומס, רק להושיע את הענוים הנדכאים תחת ידו, ולכן עת ששמעה שבא ה' למשפט שקטה מיראתה, סלה סיום הענין: