תְּהִלִּים ע״ג · ב׳

ואני - יתכן היות זה הטעם דברי אסף, או ידבר על לשון כל משכיל ונטית הרגל לסור מהדרכים הישרים שהם דרכי השם, כדרך: באשורו אחזה רגלי, כי בעבור שהרגל הולכת על כן דימה אמונת הלב שירגיל בה בהליכה ומלת נטיו שלימה כמו: צור חסיו בו והנה כאין היה ראוי להיותו כמו כמעט ושפכו כמו נטיו, כאשר אשורי כמו רגלי, כי הטעם כפול כמשפט לשון צחות, רק כאין לא מצאנוה, רק על אפם ומה שאיננו ודרך משל הזכיר לאשורים שנשפכו כמים, כדרך: כמים נשפכתי, בעבור שלא נשאר בכלי מאומה, כמו שפכו אשוריו ואין לו במה ילך.

ואני. נטוי כתיב וקרי נטיו והוא פעול ר"ל כל איש נבוך נטוי בזה:

שפכה כתיב בה"א לשון נקבה על כל רגל, והקרי שפכו בוי"ו על שתי הרגלים שהם האשורים. ופירוש הפסוק כמעט נטיו רגלי מן האמונה בראותי שלום הרשעים: ופירוש כאין שפכו. כמעט הוטלתי מאמונתי לארץ, כלומר כאילו בלא דבר עמדתי שלא נפלתי, כל כך היה הדבר המעמידי מעט כאילו אינו לפיכך אמר כאין:

ואני כמעט. טרם שומי זאת על לבי כמעט היו רגלי נטויים מדרך ה׳‎:

כאין. כשעה מועטת מאפס זמן היו אשורי נשפכים מעבודת ה׳‎ וכפל הדבר במ״‎ש לגודל הקרוב:

אשורי. הרגלים שפוסע בהן כמו לא תמעד אשוריו (לעיל ל״ז):