חֶרְפָּ֤ה ׀ שָׁ֥בְרָ֥ה לִבִּ֗י וָאָ֫נ֥וּשָׁה וָאֲקַוֶּ֣ה לָנ֣וּד וָאַ֑יִן וְ֝לַמְנַחֲמִ֗ים וְלֹ֣א מָצָֽאתִי׃

חרפה - חרפתם אשר יחרפוני השפילו לבי.

ואנושה - האל"ף סימן המדבר ותחסר אל"ף ויאנש ובא שורק תחת חולם, כמו: ישפוטו הם.

לנוד - כמו: לנוד לו.

ואנושה. משפטו ואנושה והאל"ף פ"א הפועל נעלמת ואל"ף אית"ן הוא מענין כאב והשור"ק הוא במקום חול"ם:

ואקוה לנוד ואין. קויתי שיהיה אחד מהם מי שירחם עלי ויבא לנוד לי ולנחמני על שברי ואין. ואקוה הוי"ו קמוצה ועניינו עבר:

ולמנחמים. הלמ"ד פתוחה מורה על הידיעה ר"ל לאותם שהיו נראים לי כאוהבים:

ואנושה. בעבור שברון לב נחליתי:

לנוד. לבא מי לנחם אותי ולנודד בראש כדרך המנחמים:

ולמנחמים. כפל הדבר במ״‎ש:

ואנושה. ענין חולי כאוב כמו ויאנש הילד (ש״ב יב):

חרפה, החרפה כבר שברה את לבי, שהלב הוא מקור החיים והוא נשבר, עד כי אנושה שהיא מכת מות אחר שנגע עד לבי, ואקוה לנוד מצייר א"ע כמת ורוצה שינחמו וינודו עליו כמו שעושים על מת ואין מגיד לו ומנחם אותו: