אִֽם־תִּשְׁכְּבוּן֮ בֵּ֤ין שְׁפַ֫תָּ֥יִם כַּנְפֵ֣י י֭וֹנָה נֶחְפָּ֣ה בַכֶּ֑סֶף וְ֝אֶבְרוֹתֶ֗יהָ בִּירַקְרַ֥ק חָרֽוּץ׃

אם, בין שפתים - כמו שפות הסיר שהוא כעין שחרות. והטעם לא תפחדו מהאויב כי אילו הייתם שוכנים בין שפתים אתם לבנים כמו יונה שהיא נחפת בכסף.

ואברותיה - כמו מי יתן לי אבר כיונה.

בירקרק - עין הזהב וכמו ונהפכו כל פנים לירקון. והטעם מהרה תתנער מן השחרות ויראה הלובן.

אם. גם זה מדברי הנשים, או דברי המשורר כנגד ישראל והוא הנכון:

בין שפתים. שפתי הכירים נקראו כן לפי ששופתים עליהם קדירות. אמר אם תשכבון במקום שפל כמו זה ושחור וקודר עד עתה מפני עקת אויב עוד תהיו לבינים ובכנפי יונה שתדמה כאילו נחפה בכסף כך תהיה יפה. גם רמז בפסוק הזה על הכסף ועל הזהב שלקחו במחנה אשור. ומלת בכסף סגו"ל באתנח:

אברותיה בירקרק חרוץ. הזהב המשובח הוא ירוק. ואמר התואר במקום המתואר ומשפטו בהפך:

אם תשכבון. ר״‎ל אף אם מצרות תהיו חשוכים וכעורים כשוכב בין מקום שפיתת הקדרות:

כנפי יונה. מ״‎מ תהיו נאים כמו כנפי יונה הנראה כמחופה בכסף ובזהב משובח הנוטה מעט לגוון הירוק ר״‎ל סוף הדבר לגאולה שלימה ורב טוב:

שפתים. הוא מקום עריכת ומושב הקדרות כמו שפות הסיר (יחזקאל כ״ד):

נחפה. מכוסה:

ואברותיה. כנפיה כמו אבר כיונה (לעיל נ״ה):

בירקרק. גוון ירוק:

חרוץ. מין זהב כמו ומחרוץ תבואתה (משלי ג׳):

(יד-טו) אם, כ"ז מן האומר שנתן ה', ה' הכריז לאמר אתם מלכי צבאות אם תשכבון בין שפתים, שהוא גבול הארץ המזרחי בעבר הירדן, דעו כי כנפי יונה אשר היא נחפה בכסף, אשר יפרוש שדי בה בהיונה הזאת וכנפיה, את המלכים ששכבו בין משפתי ארצה אז תמלא שלג את ההר בשן, צייר את ישראל כיונה כנגד החיות והעופות הטורפות שבאו לשלול את קנה, וכמו שהיונה עם חולשתה תלחם בכנפיה עם הזרים הבאים לשלול קנה, כן יצאה היונה הזאת ללחום נגד כל עיט וכל עוף טורף הבא על משכנה, וצייר את היונה הזאת שהיא עצמה נחפה בכסף ושאברותיה מצופים בירקרק חרוץ שהוא ציור היופי וגם החוזק, כאלו היא מחופה במתכת בל יוכלו לנשכה, ואומר כי ה' יפרוש בה בהיונה הזאת ובכנפיה, את המלכים שבאו עליה, והוא הציור של פרישת מחנה ישראל על מחנה האויב, ומצייר שבעת תפורש כנפיה תשלג בצלמון את הר אלהים הר בשן, וציור זה לקוח ממה שהר בשן הרם ונשא מכוסה בשלג כל ימי הקיץ כדרך ההרים הגבוהים וגבנונים, והררי שלג אלה בעת יהיה סער וינשב השלג שמה בחוזק, יפול על מחנות בני אדם העומדים עליו ויפילם במהמורות בל יקומו, עפ"ז צייר שכשעלו לראש ההר ולחמו משם עם ישראל, סער עליהם השלג עד שנעשה שם צלמון וצלמות וישלג ויכס את מחניהם ויאבדו מתוך הקהל, ויוכל להיות שהיה כן באמת, או שלקח זה במליצה לציור הצרה והחשכה שבא עליהם בהר ההוא, כי סערת השלג הוא נורא לבני הארצות האלה שאין השלג מצוי שם, ובא המליצה שכנפי היונה כסו את המחנה בשלג וחשכת צלמות, ע"י ה' שפרש בכנפיה את המלכים ויכס עליהם בצלמות: