וְאַתָּ֤ה יְהֹוָֽה־אֱלֹהִ֥ים ׀ צְבָא֡וֹת אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׂרָאֵ֗ל הָקִ֗יצָה לִפְקֹ֥ד כׇּֽל־הַגּוֹיִ֑ם אַל־תָּחֹ֨ן כׇּל־בֹּ֖גְדֵי אָ֣וֶן סֶֽלָה׃

ואתה - טעם אלהים צבאות - כי אתה אלהי צבאות מעלה בשמים ואלהי צבאות מטה, שהם ישראל.

אל תחון כל בוגדי און - באי זה גוי יהיו.

ואתה פסוק זה אינו נקשר לא לפניו ולא לאחריו אא"כ נפרש אותו לעתיד אמר דוד כשראה שהיו רודפים אחריו בלא חטא ועון וראה שאין בשופטי ישראל שיאמרו לשאול כי שלא כדים עושה והיו מחניפים לשאול, אמר לא אראה שיהיה אותו הדור זכאי עד לעתיד לבא שהקב"ה יכלה הרשעים כי עתה הוא מאריך לרשעים והנה הוא כישן שאינו רואה מעשיהם לפיכך אמר הקיצה לפקוד כל הגוים כי אז יכלו הרשעים מכל הגוים ויעבדו את ה' הנשארים שכם אחד ולא יהיה חונן עוד כל ביגדי און ולא יאריך אפו:

הקיצה. ר״‎ל כמו שאתה מעורר עצמך לפקוד את העובדי גילולים כן אל תתן חנינה לעולם לאלו הבוגדים מישראל העושים און:

ואתה, באשר החליט בדעתו אז לברוח, והוא היה עד עתה שר צבאות ישראל ללחום עם הפלשתים, מוסר צבאותיו אל ה' שהוא יהיה עתה שר צבא ישראל וילחם מלחמותיהם, וז"ש ואתה ה' אלהים צבאות מצד שאתה אלהי ישראל ומשגיח עליהם, הקיצה לפקוד כל הגוים הבאים להלחם על ישראל תהיה אתה הפוקד החיל כנגדם (כי אנכי אברח מן הארץ), ובכל זה אל תחון כל בוגדי און, אל תחון גם את שאול ואנשיו הבוגדים להרגני, שתציל את ישראל מאויביהם והם יאבדו במלחמה, כמ"ש או ה' יגפנו וכו' או במלחמה ירד ונספה, סלה סיום הענין: