אַל־תַּהַרְגֵ֤ם ׀ פֶּֽן־יִשְׁכְּח֬וּ עַמִּ֗י הֲנִיעֵ֣מוֹ בְ֭חֵילְךָ וְהוֹרִידֵ֑מוֹ מָ֖גִנֵּ֣נוּ אֲדֹנָֽי׃

אל - יתפלל לשם שלא יהרגם רגע אחד פן ישכחו עמי מעשי השם ברשעים.

הניעמו - לבקש לחם כאשר הזכיר בכלבים, הם יניעון לאכל.

וטעם בחילך - הם ישראל.

והורידמו - ממעלת עשרם.

מגננו - הוא מלכנו באמת רמז, בעבור שאול המלך שצוה להמיתו.

אל תהרגם. אמר כנגד האל אל תהרגם פן ישכחו עמי נקמת ה' ברשעים אלא יאריך זמן הנקמ' שתורידם מעשרם ותנידם לבקש לחם בחילך והם ישראל:

מגננו ה'. אתה שאתה מגיני ולנרדפים עמי הראנו נקמה זאת מהם:

פן ישכחו. כי המת נשכח מן הלב ולא יזכרו בהם ליקח מהם מוסר:

הניעמו בחילך. אלא בכוחך הרב הניעם ממקום למקום והורידם מנכסיהם אתה ה׳‎ מגננו כי אז יזכרו ויקחו מהם מוסר:

הניעמו. מל׳ נע ונד:

בחילך. בכוחך:

מגננו. מבטח לנו כגבור במגנו:

אל, כשראה את שורריו ושומריו, מבקש אל תהרגם, ר"ל שלא יראוני בעת שאברח בעד החלון ותצילני על ידי שאתגבר עליהם ואהרגם, כי פן ישכחו עמי מה שעשו נגדי, רק הניעמו בחילך שינועו עתה ממקומם עד שלא יראו בבריחתי, ואח"כ הורידמו מגדולתם: