צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י ׀ לֵאלֹהִים֮ לְאֵ֢ל חָ֥֫י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֝אֵרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹהִֽים׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
צמאה - המים ירוו האדם רגע ויחיה ותשוב נפשו אליו ולא כן הלחם, על כן דמה הכספו לבית השם כהכסף הצמא על המים, ובעבור כי חיי בני אדם תלויים במים, על כן לאל חי.
מתי אבוא - יתאוה ביאת הגואל.
ואראה פני אלהים - זהו יראה כל זכורך.
צמאה. לא אמר רעבה כי יהיה האדם בלא מאכל שנים שלשה ימים ולא יהי' בלא מים וכשימצא הצמא מים וישתה תשוב נפשו אליו, וצמאון הנפש המשכלת אל כבודה יותר מצמאון הגוף אל המים:
לאלהים. ואח"כ פי' לאל חי לפי שהאלהים זולתו הם מתים:
מתי אבא ואראה. כמו שהיו באים בא"י שלש פעמים בשנה אל המקדש:
צמאה נפשי. מתאוה אני לבית אלהים כצמא מתאוה למים ואשאל מתי אבא לראות פני ה׳ בבה״מ:
צמאה, מבאר כי ההשתוקקות הזה הוא ג"כ מצד שני דברים, א. טבעיי כמו שיצמא האיל מצד טבעו אל המים כן נפשי מצד טבעה צמאה לאלהים, מצד שהוא אל חי, שבו תלוי חיות הנפש ורוחניותה, כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, וע"ז צמאה לאמר מתי אבוא ואראה פני אלהים כמו בימי קדם, זאת שנית היא צמאון מקרי כמו האיל שיתוסף בו הצמאון ע"י מאכלו שאוכל השרשים הארסיים, כן אנכי היתה לי דמעתי הלחם של יומם ולילה, שלחם היום שהוא סעודת הבקר ולחם הלילה שהוא סעודת הערב היא דמעתי, שאני בוכה בבקר ובערב ע"מ שאומרים אלי כל היום איה אלהיך, והלחם הזה שהיא הדמעה מעורר עוד יותר הצמאון הזה אל המים הקדושים ממעיני הישועה שהיא הנבואה ורוה"ק, ור"ל שמלבד שהנפש תשתוקק לזה מצד טבעה, נתוסף תשוקתה ע"י מה שנעדר האור הזה ממנה וע"י רוב כוספה שישוב אליה, (וצייר דמעתו כלחם, כי לחם הנפש היא התורה והקרבנות והעבודות, ועתה כי נעדר לחמה תשבע מן הדמעות שתבכה ע"ז שבזה תמצא הנפש מרגוע, אבל עי"ז יתוסף עוד החשק והצמאון):
