אַל־תְּ֭בוֹאֵנִי רֶ֣גֶל גַּאֲוָ֑ה וְיַד־רְ֝שָׁעִ֗ים אַל־תְּנִדֵֽנִי׃

אל - הטעם אל תבואני רגל אנשי גאוה. והטעם על דרך ישכבנה, כאילו אמר שלא יתחברו עמו בבית השם.

ויד - הזכיר הרגל והיד.

וטעם אל תנידני מדשן ביתך - למקום אחר.

אל תבואני אל תבוא לי; וכן תבואהו שואה (תהלים לה ח): תבוא לו. בקש: לא תבוא לי

רגל גאוה רגל האויבים הבאים בגאוה לטרדני במלחמה, ולא אהיה פנוי לעבודת האל.

ויד רשעים אל תנדני: ממקומי שאני מתבודד בו לדעת דרכיך. וזכר הרגל והיד, כי היו באים ברגלם ונלחמים בידם.

אל תבואני. אל תבוא אלי רגל אנשי גאוה להצר לי והרשעים לא ינדדו אותי ממקומי ביד חזקה:

אל תבואני, ולכן אני מבקש בל אכשל בטענות הפשע בשני אלה בין בעיון בין במעשה, נגד העיון מבקש אל תבואני רגל גאוה, שהגאוה היא סבת הכשלון בעיונים במה שאחר הטבע וכ"ש בחכמת אלהית, במה שיתגאה שאין דבר נעלם מהשגתו, ולא ידע שיש דברים הסגורים בפני שכל האדם, שיש גבול להשגתו ואא"ל שישיג בדברים מופשטים מחומר, כמבואר בחכמת בקור התבונה, וכמ"ש דוד המלך ע"ה ה' לא גבה לבי, ונגד המעשה אמר ויד רשעים אל תנדני, היד מציין הפעולות, בל ינידהו ידי רשעים לפעול פעולת רשע: