חׇנֵּ֥נִי יְהֹוָה֮ כִּ֤י צַ֫ר־לִ֥י עָשְׁשָׁ֖ה בְכַ֥עַס עֵינִ֗י נַפְשִׁ֥י וּבִטְנִֽי׃

חנני - יתכן, שטעם העמדת - כי אני אשמח בחסד שעשית עמי בימים שעברו ולא הסגרתני, רק עתה צר לי מאד ולא מרחב. רבים פירשו: שזה המזמור על חולי שקרהו.

טעם עששה בכעס - בעבור היות כעס האויב עלי עששתי כולי, כאילו עש אכלני ודימה היגון שהוא בלב לחום הגוף.

וטעם עוני - שהמאכל הרואה החולה יתעבה, כל אכל תתעב נפשו.

וטעם נפשי - הנפש המתאוה שכחה נטוע בכבד וככה הכתוב, או הנפש האוכלת.

ובטני - רמז לקרב העליון ששם המאכל, והנה הטעם כי כח הגוף חלש, כבגד אכלו עש.

חנני יהוה כי צר לי עששה מגזרת עש יאכלם (ישעיהו ג ט): כלומר נרקבה

בכעס האויב

עיני מבכי

נפשי ובטני: ירקבו גם כן מרעב ומצמא, כי פעמים רבות היה לו רעב וצמא בברחו, כמו שראינו שנתן לו אבימלך לחם קדש מפני רעבונו (שמואל א כא ד ה ו ז). ואמר: נפשי שהיא הנפש המתאוה לאכול; ובטני הקרבים שאוספים ומקבלים המאכל ובראשם האצטומכא כי בה הרעבון והשובע.

עששה. בעבור כעס מתוגיון הצרות כאלו נרקבו עיני וגו׳‎:

עששה. ענין בליה ורקבון וכן למטה ועצמי עששו וקרוב הוא מלשון עש יאכלם (ישעיהו נ׳:ט׳) שהוא התולעת האוכל הבגד ומפסידה:

נפשי. הוא הנפש המתאוה:

חנני ה' כי צר לי, שצר לי בפועל מרעת האויב, זאת שנית, כי עששה בכעס עיני ונפשי ובטני על דבריהם שמדברים להכעיס אותי ולחרפני, ומפרש, נגד מ"ש כי צר לי (יא-יב) כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה מרוב הצרות, ונגד מ"ש עששה בכעס עיני, כי כשל בעוני כחי מכל צוררי הייתי חרפה, שצוררי מחרפים אותי לאמר שע"י עוני כשל כחי ועל ידי עוני עששו עצמי ואני חלוש, כן הייתי חרפה מצוררי והייתי חרפה לשכני מאד, שמחרפים גם את שכני ששוכן אצלם איש מלא עונות ופשעים, והייתי פחד למיודעי שפחדו להתקרב אלי מיראת צוררי בל ירעו להם בעבור זה, עד שרואי בחוץ נדדו ממני לבל אתקרב אליהם, עד כי נשכחתי מלב כמת, שהגם שאני עוד חי הייתי בעיניהם ככלי אובד, כמעותד לאבדון וכליון: