תַּאֲוַ֣ת לִ֭בּוֹ נָתַ֣תָּה לּ֑וֹ וַאֲרֶ֥שֶׁת שְׂ֝פָתָ֗יו בַּל־מָנַ֥עְתָּ סֶּֽלָה׃

תאות - מה שיש בלבו.

וארשת - מה שידבר בפיו והאל"ף נוסף כאל"ף ואזרועך וכמוה: כרשיון מלך פרס.

תאות לבו נתתה לו נתתה לו כמו תתן לו, עבר במקום עתיד; וכן

וארשת שפתיו בל מנעת סלה: כי כן המנהג בדברי הנבואה בהרבה מקומות, כמו שכתבנו (תהלים ג ה). וארשת שפתיו כמו מבטא שפתי, ואין לו חבר במקרא.

תאות לבו. מה שיתאוה בלבו תתן לו עם כי לא שאל עליו ואמר בלשון עבר כדרך הנבואה בהרבה מן המקומות על כי במראה הנבואה נראה כאלו כבר היה הדבר:

וארשת. וכל שכן שבל תמנע ממנו מה שישאל בפיו:

וארשת. ענין מבטא ואמירה ואין לו דומה במקרא ובפייט של ר״ה ארשת שפתינו:

תאות, התשועה ע"י ב"ו לא תהיה כפי תאות לב האדם כי יבוש מלשאול כל אשר עם לבבו, אבל אתה נתת לו כל תאות לבו, ומוסיף שגם ארשת שפתיו בל מנעת, כל מה שפורש בשפתיו נעשה ממילא, כי הטבע נשמעת לו, כאלו א"צ כלל שתתן לו רק שבל תמנע את הטבע השומעת לקולו: