תְּהִלִּים קל״ז · א׳

על נהרות בבל שם ישבנו. כשירדנו לגולה ושאלם נבוכדנצר שישירו לו כמו שהיו משוררין על הדוכן:

על נהרות בבל - בראש הספר הזכרתי דעת המפרשים במזמור הזה וזה המזמור נאמר על לשון הלוים, שהם המשוררים בגלותם על בבל.

וטעם על נהרות - בהתבודדם מהבבליים שלא ישמעו בכייתם. ועוד: בעבור שאמרו: תלינו כנורותינו.

וטעם ישבנו - כמו משתוממים, יושב משמים, על כן מלת גם.

על. זה המזמור אמר על לשון הלוים המזוררים אשר גלו בגלות בבל, כלומר על נהרות בבל. היינו שם מתבודדים יושבין ושוממין גם היינו בוכים בזכרנו את ציון:

על נהרות בבל. דוד צפה ברוה״‎ק אשר יגלה נ״‎נ את ישראל לבבל ואמר בלשון הלוים אשר יקוננו ויספרו את הקורות אותם בדרך ויאמרו הנה בהיותינו על נהרות בבל שם ישבנו ישיבה הראויה לגולים מוטה לארץ וגם בכינו על כי זכרנו את ציון החורבה והשוממה:

על, נתיסד לשנה הראשונה שכבש כורש את בבל, על נהרות בבל מה שבכינו בבבל והתאבלנו על ציון, לא היה בעבור שאבדנו הטובות הגשמיות מהעושר והקנינים שדות וכרמים, כי גם על נהרות בבל שם ישבנו, ר"ל שם ישבנו ישיבת קבע, והיה לנו גם שם נחלת שדה וכרם כמ"ש (ירמיהו כ״ט:ה׳) בנו בתים ושבו נטעו כרמים ואכלו את פרין, ובכ"ז גם בכינו בזכרנו את ציון, מפני שזכרנו קדושת ציון, ששם היה הבהמ"ק והעבודה והשכינה ע"ז בכינו, על האושר הרוחני שנאבד מאתנו: