מַעֲלֶ֣ה נְשִׂאִים֮ מִקְצֵ֢ה הָ֫אָ֥רֶץ בְּרָקִ֣ים לַמָּטָ֣ר עָשָׂ֑ה מֽוֹצֵא־ר֝֗וּחַ מֵאֽוֹצְרוֹתָֽיו׃

מעלה - כתוב בירמיה: היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים בתולדותם יתנו רביבים רק הכל בחפץ השם. וכן אמר איוב: עושה גדולות עד אין חקר ואחריו הנותן מטר.

נשיאים - איד הארץ שיעלה.

וטעם מקצה הארץ כנגד מקצה השמים מוצאו, כי העגול אין לו ראשית רק כנגד המחל וכנגד הסמך הדבר אליו והנם הטעם מכל מקום.

וטעם ברקים - כי הם אש עם מטר שהוא מים, ולמ"ד למטר בעבור, וטעם אוצרות לרוח שהם בכח, כי הכח דבר אצור והנה התברר כי כל חפצו יעשה והנה ראיה אחת וראיה שנית אותות השם במצרים. והזכיר תחלה מכת בכורות, בעבור שני דברים: האחד: כי עיקר יציאתנו ממצרים היה בעבור מכת בכורות וכן כתוב הנה אנכי הורג את בנך בכורך. והשני: בעבור שנמלטו בכורי ישראל והנה היה נס בתוך נס.

נשיאים. הם העננים נקראו כן לפי שהם עולין מן הארץ ומתנשאים למעלה:

מקצה הארץ. מקצה היבשה שהוא הים כי משם הם עולים:

ברקים למטר עשה. שהוא עושה פלא גדול שעושה ברקים עם המטר והברקים אש והמים אינם מכבין את האש:

מוצא רוח מאוצרותיו. שהרוח מרחפת ודוחפת את המטר אל הפיאה אשר הולכת שם. מוצא כמו מוציא:

מאוצרותיו. לפי שהשלשה יסודות נראין לעין והרוח אינו נראה כמו הדבר הנתון באוצר, ופי' מוציא כי קודם שמרחפת אין מרגישין בה וכשמרחפת מרגישין בה הרי הוא כאילו הוציאה עתה בעת הרחיפה:

מקצה הארץ. ר״‎ל כאשר המה נראים למראה העין שהם בשפולי הרקיע בקצה הארץ אז מעלה אותם ברום הרקיע אל המקום אשר ירצה להמטיר שמה:

ברקים. לעת בוא המטר מבריק ברקים ואין המטר מכבה אותם:

מוצא. הוא מוציא את הרוח ממקום אוצרו:

נשיאים. עננים ע״ש שמנשאים עצמן למעלה וכן נשיאים ורוח וגשם אין (משלי כ״ה:י״ד):

שמעלה נשאים מקצה הארץ, שהמטר הוא המעיד על ההשגחה הפרטיית התמידית, כמו שבאר באורך באיוב סי' ל"ו ל"ז, והמטר יתהוה ע"י שיעלה נשיאים, שהם האדים המתנשאים ועולים מן הארץ עד מקום העבים ועיגול הנשימה, והאדים האלה הם מלאים רוח ואויר, שעל ידי זה הם מסוגרים ונעלמים מן העין על ידי שיסוד האש העצור בתוכם יפיץ את האדים על כנפי רוח, והיה בהשגחת ה', שברקים למטר עשה, בעת ירצה שירד המטר יפרד מהם יסוד האש והעלעקטרי ויתהוה הברק, ועי"ז יוציא הרוח מאוצרותיו, יוציא יסוד הרוח האצור באדים, ועי"כ יתהוה המטר: