הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ ׀ הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לְל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃

הללויה הללו עבדי ה' - טעם לאמר הללו שלשה פעמים, כדרך היכל ה' פעם אחרי פעם.

וטעם עבדי ה' - אתם עבדי ה' כמו הקהל חקה אחת לכם ואמרו כן: יהי - וזאת היא התהלה באמת.

הללויה. כשרצה לדבר ביציאת מצרים החל בגבורות האל יתברך שעשה בעולם ברצונו להגביה השפלים ולהשפיל הגבוהים כמו שעשה בישראל ובמצרים, ואמר הללויה ואמר שלש פעמים הללו, לומר שהלולים רבים אנו חייבים להללו:

עבדי ה'. היא הקריאה וטעם עבדי ה' הם החכמים יראי ה' כי להם נאוה תהלה שהם יודעים להלל לפי חכמתם והשגתם בידיעת שמו:

הללויה. וחזר ופי׳‎ הללו עבדי ה׳‎ אבל לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי:

הללויה, המזמורים האלה לפי דעת ראב"ע בפ' ערבי פסחים, אמרם או תקנם חזקיה וסיעתו, והדברים מותאמים עם הענין הנאמר בם, שיש בהם תפלה על החולה, והודאה על הרפואה, וגם הודאה על מפלת האויב ולדעת האומרים שנאמרו בזמן קדום מה שאירע לבנים אירע לאבות, שגם דוד בשעת חליו בקש עזר להצילו מיד אויב, כמו שנמצא בספר זה כמה פעמים. ואני אפרשהו על הנסים שאירעו לחזקיהו, באשר הקורות שבאו לו אז נמצאים בכתובים ומסכימים עם תוכן המזמורים ועם דעת חז"ל שנתקן בימיו, ופרטי הענין נחלקו לחמשה חלקים. - חלק א' עד בצאת ישראל ממצרים, ידבר על ההשגחה שה' משגיח בעולם השפל, הפך מדעת העכו"ם שמסר את ההנהגה אל מערכת הכוכבים, אמר הללו עבדי ה' שיהללו את שם ה' אולם הוסיף שמעתה לא די בהלל לבד, רק, יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם, כי יש הבדל בין ההלל ובין הברכה, שהתהלה היא מצד גדולתו ורוממותו, שבזה יודו גם העכו"ם וקראו לו אלהא דאלהיא, וחייבו לו התהלה והשבח, אבל לא הברכה, שהברכה מורה על השפע התמידית היוצאת ממנו ע"י השגחתו הפרטיית הם מכחישים זאת, על פי זה צוה לעבדי ה' שמעתה ועד עולם יהי ה' מבורך, ע"י שיספרו השגחתו הפרטיית, ולא די בהילול לבד, כי ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' שההילול כבר התפשט גם אצל העכו"ם שגם הם מהללים, אבל לא מברכים כי רם על כל גוים ה', שלדעתם הוא מתרומם מן העולם השפל ורק על השמים כבודו, ואין כבודו להשגיח בשפלים, וע"כ אין שמו מבורך אצלם, כי לפי דעתם הברכה והשפע תבא מן המערכה לא מה', אבל מי כה' אלהינו המגביהי לשבת (בשמים ובארץ) , המשפילי לראות בשמים ובארץ, ר"ל שגדלו הוא כ"כ בלתי בעל תכלית, עד שאין הבדל אצלו בין השמים והארץ, שכמו שמגביה לשבת מן הארץ כן מגביה לשבת מן השמים, וכמו שצריך להשפיל לראות בארץ כן צריך להשפיל לראות בשמים, שלפי גדלו הבלתי בעל תכלית אין הבדל בין השמים והארץ אצלו, ולא יתכן לאמר שהוא קרוב אל השמים יותר מאל הארץ: