תְּהִלִּים קי״א · ד׳

זכר - הטעם בכל דור יעשה זכר לנפלאותיו שעשה במצרים, שהוא חנון ורחום לחון הצועקים אליו, כמו: ושמעתי כי חנון אני:

זכר עשה. אחר שספר מעשיו בעולם שהם גדולים ונוראים, ספר בנבחרים הנבראים מטה והם ישראל. ואמר כי זכר עשה לנפלאותיו שעשה עמהם במצרים ואותם היו תחילת הנפלאות והיו כל כך הנפלאות גדולים, שהם נזכרים בכל דור ודור:

חנון ורחום ה'. שחונן אותם וריחם עליהם, ויש לפרש זכר עשה כי הנפלאות שעושה במצרים בכל דור ודור עושה זכר לנפלאותיו הראשונים שעשה עמהם במצרים. שאדם זוכר אותם על אלה הנפלאות:

זכר עשה לנפלאותיו. כמ״‎ש במן קח צנצנת וגו׳‎ והנח אותו וגו׳‎ למשמרת (שמות יז) למען תהיה לזכרון:

חנון. כי הוא חנון ורחום ולזה עשה זכרון על הנסים למען ייטיבו דרכם ויקבלו שכר:

זכר עשה לנפלאותיו, אמנם הנפלאות שהם למעלה מדרך הטבע לא יעשם ה' תמיד, ולא ישנה את הטבע רק בעת מן העתים לפי הצורך להודיע לבני האדם גבורותיו, וזה זכרו לדור, שע"י הנפלאות יזכרו שהוא הבורא והוא היכול לשנות את הבריאה, וע"כ לא יעשם תמיד אחר שהם רק לזכר, וכל שיזכרו נפלאותיו אין צריך עוד להם, וזה יעשה מצד שהוא חנון ורחום, ר"ל אם מצד החנינה כמו שעשה להאבות שמצאו חן בעיניו, אם מצד הרחמים כמו שעשה בעת יציאת מצרים מצד שרחם על ענים וצרתם: