תְּהִלִּים ק״ו · ב׳

מי - הטעם הודו לשם - אף על פי שאין יכולת באדם להלל גבורותיו ולהשמיע כל תהלתו רק קצתה.

מי. במזמור שלמעלה מזה זכר ענין האבות עם מה שעשה במצרים ובזה המזמור זכר עוד מה שעשה עמהם משיצאו ממצרים כל זמן שהלכו במדבר וגם משנכנסו לארץ, ואמר אם באנו לספר גבורות ה' ולהשמיע כל תהילותיו כלומר כל הניסים שעשה עם אבותינו ועמנו שאנו חייבים להללו עמהם מי יוכל להשמיע כל תהילותיו:

ובגורות ה'. הם מה שהתעולל במצרים בארצם ובים, ומה שאמר הנה שלא יוכל אדם לספר כל תהילותיו, ואמר במזמור התשיעי אספרה כל תהילתך דוד אמר אספרה כל תהלתך על כל הצרות שעברו עליו מהאויבים אמר שיתן שבח והודאה לאל שהצילו כי המה גלוים לו, וכאשר בא לספר הניסים שעשה עם ישראל במדבר ובארצם בכל דור ודור אמר מי ישמיע כל תהילתו, וכן עם היחיד לבד מה שעשה הקב"ה עמו מטובות וחסדים בכל יום ויום לא יוכל לספר כי פעמים רבים יעשה האל יתברך עם האדם נס ולא ידע ולא ירגיש בו עד אחר זמן שיתבונן בו. וכאשר אמר דוד כל תהלתיך על הניסים הגלוים שעשה עמו הידועים לכל במלחמת האויבים:

ישמיע. פירוש ומי ישמיע ומי שזכר עומד במקום שנים, וקודם שהחל המשורר לספר אמר:

מי ימלל. מי יוכל לספר כל גבורות ה׳‎ ומי יוכל להשמיע כל תהלתו:

ימלל. מלשון מלה ודבור:

מי ימלל גבורות ה', ר"ל א"צ להודיע כל הנסים בפרט, מצד שני דברים, א. שגם לספר נס אחד אין לנו אומר ודברים לספר גבורות ה', ועז"א מי ימלל היינו שאין מלה בלשון לבטא גבורותיו, ב. שמי ישמיע כל תהלתו, שתהלותיו אין להם שיעור והם בלתי ב"ת, ור"ל שיודו לה' מצד שהוא טוב ולעולם חסדו, לא מצד עצמו שא"א לספר גבורותיו מצד עצמם: