תְּהִלִּים ק״ו · י״ג

מהרו - טעם לא חכו כי עצת השם היתה טובה להם, שלא יאכלו בשר תאוה.

מהרו. לשלשת ימים שסעו מים סוף ובאו מרתה וילכו העם והנה שכחו כל הנפלאות שעשה להם, ואילו זכרו מעשיו לא היו חושבים בלבם כי לא עשה להם כל הנפלאות ולא העבירם בים ואלא להמיתם בצמא והיה להם להמתין ולחכות מה יעשה להם האל יתברך כמו שעשה עמהם עד אותו היום והם לא חכו לעצתו וילונו. והנה עצתו היתה טובה להם ופלא גדול עשה עמהם במים שהיו מרים והמתיקם:

מהרו. בזמן מועט שכחו מעשה ה׳‎ והתלוננו במרה על מרירת המים:

לא חכו. לא המתינו עד ישמעו עצת ה׳‎ מה היא כאשר באמת המתיק להם המים:

חכו. ענין המתנה כמו לכן חכו לי (צפניה ג׳:ח׳):

מהרו שכחו מעשיו, אבל הם שכחו מעשיו במהרה לא חכו לעצתו, וכבר התבאר בסי' ע"ח כי תחלה נתן להם שלו ומן ובבואם לרפידים נפסק השלו ונתן להם מים, ועי"כ חשבו שאין יכולת לה' לתת שלשה דברים ביחד וכשנתן לחם ומים א"א שיתן להם בשר, וע"ז היה התלונה בקברות התאוה שלא האמינו ביכולת ה', וז"ש מהרו שכחו מעשיו, ובאמת מה שלא נתן להם בשר תמיד כמו לחם, מבואר במ"ש ויענך וירעיבך ויאכילך את המן למען ענותך, שלא נתן להם בשר למען ענותם ולדעת את אשר בלבבם, והיה זה מעצת ה' להכניע חמרם ותאותם, והם לא חכו לעצתו זאת, רק ויתאוו תאוה במדבר, הפך מה שהיה כונת ה' שלא יתאוו תאוה, וינסו אל בישימון הוא מה שנסו הגם לחם יוכל תת כמש"פ שם, וזה ספק ביכולת ה':