(ודכה) [יִדְכֶּ֥ה] יָשֹׁ֑חַ וְנָפַ֥ל בַּ֝עֲצוּמָ֗יו (חלכאים) [חֵ֣ל כָּאִֽים]׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
ידכה - ככה דרך האריה בהכספו לטרוף שלא יהי נודע, אז ידלג על טרפו.
בעצומיו - ידיו ורגליו שיש להם כח עצום ונכון הוא, כאשר מצאנו יגרם ישבר גרם והוא מהבנין הכבד ומצאנו ככה מהקל לא גרמו לבקר, הנה יהיה עצם והאחרון עצמו מהכבד, גם יהיה מהקל והנה יהי' טעם בעצומיו - השוברים העצמים.
וחלכאים - פירשתיו.
ודכה ישח ודכה כתיב בוא"ו וקרי ביו"ד, והוא"ו והיו"ד מתחלפין. אמר: כי עוד בענין אחר הוא דרך הרשע לתפוש העניים. יעשה עצמו דכא ושח. הוא וחבורתו יעשו עצמם חולים ומדוכאים כדי שלא ישמרו בני אדם מהם ויצאו עמהם בחבורה בדרך; וכשהם רחוקים מן הישוב מראים להם כחם ועצמם ותופשים אותם, וזה:
ונפל בעצומיו חלכאים: והוא כתיב מלה אחת וקרי שתי מלות חל כאים, ופרושו: עדת הנכאים והחלושים. ועצומיו הוא תואר לחבריו העצומים, ידיו ורגליו. וכל אלה הדרכים שספר בענין הרשע להראות, כי בכל אלה הדרכים ישמר מבני אדם ולא ישמר מהאל, ומראה עצמו כי איננו ירא מהאל; כי אמר בלבו אינו רואה ואינו יודע, כמו שאמר:
ידכה ישוח. מראה עצמו כתוש וכפוף לבל ירגישו בו אבל מפיל בכחו הרב את העניים:
ידכה. ענין כתיתה:
ישוח. מלשון שיחה וכפיפה כמו שחה לעפר (לקמן מ״ד):
בעצומיו. בחזקו כמו ועצם כחו (דניאל ח׳):
ידכה, וגם בעת אשר ידכא וישוח, שהוא בעת זקנותו שילך שחוח מרוב ימים, בכל זאת ונפל בעצומיו חיל נדכאים, ועצומים כל הרוגיו, עד שיזיק לבני אדם בשלשה חלקי ימי חייו, בימי העליה והעמידה והירידה:
