וַיֵּצְא֨וּ הַשָּׂדֶ֜ה וַֽיִּבְצְר֤וּ אֶת־כַּרְמֵיהֶם֙ וַֽיִּדְרְכ֔וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ הִלּוּלִ֑ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ בֵּ֣ית אֱֽלֹהֵיהֶ֔ם וַיֹּֽאכְלוּ֙ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַֽיְקַלְל֖וּ אֶת־אֲבִימֶֽלֶךְ׃

וּנְפַקוּ לְחַקְלָא וּקְטַפוּ יַת כַּרְמֵיהוֹן וַעֲצָרוּ וַעֲבַדוּ חִנְגִין וַעֲלוּ לְבֵית טַעֲוַתְהוֹן וַאֲכַלוּ וּשְׁתִיאוּ וּלְטִיטוּ יַת אֲבִימֶלֶךְ:

ויצאו השדה. כי טרם בוא געל אליהם פחדו מאבימלך לצאת השדה, והיו נסגרים בהעיר:

ויבצרו. הוא תלישת הפרי, כמו (דברים כד כא) כי תבצר כרמך:

וידרכו. להוציא היין מן הענבים, דורכים והולכים על גביהם:

הלולים. שמחות, ובדברי רבותינו זכרונם לברכה (כתובות א) מחמת הלולא: