שׁוֹפְטִים ט׳ · ט״ו

וַאֲמַר אֲטָדָא לְאִילָנַיָא אִם בִּקְשׁוֹט אַתּוּן מָשְׁחִין יָתִי לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עֲלֵיכוֹן עוּלוּ שְׁרוֹ בְטוּלִי וְאִם לָא תִפּוֹק אֶשְׁתָּא מִן אֲטָדָא וְתֵיכוּל יַת אַרְזֵי לִבְנָן:

אם באמת. לא דרך לעג, לצחק בי לאחר זה:

חסו בצלי. רצה לומר, במעט הצל שיש בי אהיה עליכם למחסה:

ואם אין. שלא באמת תמשחו אותי, כי אם לצחק בי:

תצא אש. רצה לומר, דעו כי סוף הדבר יהיה שממני תצא האש ותשרוף אף הארזים הגבוהים, ואני עמהם:

ותאכל. ותשרף:

ויאמר האטד. הוא מקבל את המלוכה ודורש אחריה, בשלא יגרע לו על ידה שום שלימות, רק באשר יתחמץ לבבו אם לבם נכון עמו, לכן מתנה עמהם אם באמת ובתמים אתם משחים אתי כו' באו חסו בצלי, וידוע שהאטד אין לו צל כלל והוא השפל מכולם, רצה לומר עזבו מעלתכם אתם ארזי לבנון הרמים והנשאים ותשפילו שבת תחתי במקום שפל ומורד, והקוצים שלי המכאיבים יהיו לכם צל ומחסה, ואם אין כי תמרדו בי, אז אל תחשבו כי לא אוכל להרע לכם משפל מקומי, לא כן כי אחר שהאטד מוכן לשריפת אש, האש הזה תאכל את ארזי הלבנון.