שׁוֹפְטִים ו׳ · ל״ח

וַהֲוָה כֵן וְאַקְדֵים מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַעֲצַר יַת גִזְתָא וּנְפַץ טַלָא מִן גִזְתָא מְלֵי לַקְנָא דְמַיָא:

ויזר. סחט להוציא הבלוע, והיה נמצץ ספל מלא:

ויזר. ענין הוצאת דבר בלוע, כמו (ישעיהו נט ה) והזורה תבקע אפעה:

וימץ. ענין מציצה, וכן (ישעיהו טז ד) אפס המץ:

הספל. שם כלי מה:

ויהי כן וישכם כו' את הגזה. פי' חז"ל שלא הזכיר שהיה על כל הארץ חורב, כי ברית כרותה לטל בל יעצר, והיה המופת רק רבוי הטל בגזה, והנה מופת זה היה קרוב אל הטבע, שהיה רבוי הטל ותוספתו, והנה ה' הבטיח לו שני דברים: א) שיושיע את העם בידו, ב) שיושיעם בידו לבדו בלא עם רב בדרך נס, ועל פרט זה רצה מופת אחר נסיי, שיבטח שזכותו הקטן יספיק לנס, ולכן אמר: אנסה נא עוד הפעם, שכבר בארתי במקום אחר שיש הבדל בין נסיון לבחינה שגדר הנסיון הוא בשרוצה לדעת אם יוכל המנוסה לעמוד על מדרגה יותר גדולה ממה שהוא, וכן רצה לנסות אם יעלה ממדרגה הקרובה אל הטבע אל מדרגת הנס, והוא שיהיה חורב אל הגזה לבדה, שזה לגמרי נגד הטבע, ומבואר בכללי הלשון, שבעל הלשון יקדים תמיד את מה שהוא עיקר במאמר, ולפי זה היה לו לומר בהפך, אם על כל הארץ יהיה חורב ואל הגזה יהיה טל, אך למ"ש שני הבחינות היו בגזה, כי גם בפעם הראשון ידע שא"א שיעצר הטל, רק בחן אם יהיה כ"כ טל בשפע על הגזה עד שלפי ערכו יהיה על הארץ חורב, ועל זה אמר.