שׁוֹפְטִים ו׳ · י״ג

וַאֲמַר לֵיהּ גִדְעוֹן בְּבָעוּ רִבּוֹנִי וְאִית שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בְּסַעְדָנָא וּלְמָא עַרְעָנָא כָּל דָא וְאָן כָּל פְּרִשְׁוָתֵיהּ דְאִשְׁתְּעִיאוּ לָנָא אַבְהָתָנָא לְמֵימַר הֲלָא מִמִצְרַיִם אַסְקָנָא יְיָ וּכְעַן רַטְשָׁנָא יְיָ וּמַסְרָנָא בִּידָא דְמִדְיָנָאֵי:

בי אדני. בקש ממנו להשיבו על דבריו, ואמר לו, ואם אמת שיש ה׳ עמנו, למה אם כן מצא אותנו הרעה, ׳ואיה כל נפלאותיו׳, וכי כלו:

ועתה נטשנו. ואיך אם כן תאמר שה׳ עמי:

בי. ענין בקשה:

מצאתנו. מצאה אותנו:

נטשנו. עזבנו:

ויש ה' עמנו. גדעון חשב שסבת הרעה שבא עליהם היא הסתרת פנים, שעזבם תחת המקרה, כמו שאמר ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, וזה שאמר אם יש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת שזה מורה כאילו הכל במקרה.

ואיה כל נפלאותיו. הלא בעת השגיח עלינו עשה נפלאות למעלה מדרך הטבע.

אשר ספרו לנו אבותינו. כי עתה אותותינו לא ראינו, ואיה נפלאות אלה זה מורה שעזב אותנו, ואם תאמר שזה מפני רוע מעשינו הלא ממצרים העלנו ה' שאז ג"כ היינו משוקעים בטומאת מצרים, ואם אז העלנו אף שעדיין לא היינו עמו ואיך עתה שכבר בחר אותנו לעם נטשנו ה' ויתננו בכף מדין, וזה מורה שאינו משגיח עלינו.