שׁוֹפְטִים ה׳ · כ״ג

לוּטוּ מֵרוֹז אֲמַר בָּרָק נְבִיָא דַייָ לוּטוּ וְתַבָּרוּ יַת יַתְבָהָא אֲרֵי לָא אֲתוֹ לְסַעְדָן עַמָא דַייָ כַּד אַגִיחַ קְרָבָא בְּגִבָּרַיָא:

אורו מרוז. קללו אתם את המקום ׳מרוז׳:

אמר וגו׳. המלאך אמר לקללו, ובנבואה אמרה:

ארו וגו׳. רצה לומר, קללו, לומר, ארור יושבי מרוז על שלא באו לעזרת עם ה׳, עם כי היו סמוכים למקום המלחמה:

לעזרת ה׳ בגבורים. כפלה הדבר לפרש באיזה עזרה, ואמרה לעזרת עם ה׳ הנלחם בגבורים, והם אנשי סיסרא:

אורו. מלשון ארור:

מרוז. שם מקום:

אורו מרוז, תברך מנשים. מצייר כאילו מלאך ה' יוצא לאור ולקלל את עיר מרוז (היתה עיר מפורסמת שאנשיה גבורים) והמלאך מקלל אותם, ארור יושביה שיהיו ארורים על שישבו בביתם. ומפרש כי לא באו בגבורים (פי' עם גבוריהם) לעזרת ה'. להפך הנשים מברכות את יעל, וטעם הברכה באהל תברך על שישבה באהל, כי שם עשתה חיל, ימליץ את מרוז יאורו על שבתם בית ואת יעל יברכו על שישבה באהל, ומפרש כי מים שאל חלב נתנה.

אורו מרוז. שהיתה עיר גדולה קרובה למקום המלחמה:

אמר מלאך ה'. זאת הנבואה לדבורה שעיר מרוז תהיה ארורה ר"ל יושביה כי לא באו לעזרת ה' עם היותם קרובים: