וַיָּבֹ֨א גַֽם־הַנִּצָּ֜ב אַחַ֣ר הַלַּ֗הַב וַיִּסְגֹּ֤ר הַחֵ֙לֶב֙ בְּעַ֣ד הַלַּ֔הַב כִּ֣י לֹ֥א שָׁלַ֛ף הַחֶ֖רֶב מִבִּטְנ֑וֹ וַיֵּצֵ֖א הַֽפַּרְשְׁדֹֽנָה׃

וְעַל אַף דִסְתְּקָא בָּתַר שְׁנָנָא וְטִמְטֵם שׁוּמְנָא בְּאַפֵּי שְׁנָנָא אֲרֵי לָא שְׁלַף חַרְבָּא מִמְעוֹהִי וּנְפַק אוּכְלֵיהּ שְׁפִיךְ:

גם הנצב. בכדי שימות מיד ולא יצעק תחבה בעומק:

ויסגר החלב. אחז להב החרב לבל תצא מעצמה, כי אהוד לא שלף החרב מבטנו, כי חשש פן יטפטף עליו דם וירגישו הרואים אותו כשהוא יוצא:

ויצא הפרשדנה. גם זה היה סיבה לחשוב שעושה צרכיו, כי הריחו סרחון הצואה:

הנצב. הוא יד החרב שמעמיד אותה לעשות מלאכתה:

הלהב. היא ברזל החרב, כי היא מברקת כלהב כשהיא מרוטה, כמו (נחום ג ג) ולהב חרב:

שלף. ענין הוצאה, כמו (יהושע ה יג) וחרבו שלופה:

הפרשדנה. הפרש והצואה:

כי לא שלף בל יטנפו בגדיו. ויצא הפרשדונה וע"י הסרחון טעו עבדיו שמסיך את רגליו,

(ויש מפרשים: הפרשדונה - שיצא למקום שעומדים הפרשים. אבל ממ"ש ויצא אהוד המסדרונה מבואר שויצא הראשונה אינו על אהוד וכן ת"י, והמלה מורכבת פרש שדונה.

והנה סגר החלב בפני הלהב ר"ל שהשומן היה סבה שלא היה יכול אהוד להשיב החרב אליו והנה מפני זה לא שלף אהוד החרב מבטנו ולא יצא הפרש והצואה דרך המכה או יהיה הרצון בזה שכבר הביא גם הנצב אחר הלהב כי כבר סגר החלב בעד הלהב מרוב השומן עד שלא נתאמת לאהוד שיהיה החרב נוגע לחלל הגוף ולזה הכניס שם גם יד הסכין עד שראה שכבר יצא הפרש מהמכה בזולת הוצאתו מבטנו והנה זה הפירוש יותר נכון: